מאת אביב לביא. הטור פורסם באתר nrg.

כשהשוטרים הגיעו למקום התאונה, הם מצאו את רוכב האופניים מוטל לצד הכביש במצב קשה, אופניו המרוסקים לידו. הנהג הפוגע לא היה בסביבה, והשוטרים הניחו שמדובר בעוד תאונת פגע וברח. התיאור הזה לא מתייחס לתאונה שבה שניאור חשין קיפד את חייו בסוף השבוע. זה קרה לפני שלושה שבועות על הכביש שבין חיפה לקריות. הטרגדיה של משפחת חשין אמנם הפכה לסיפור תקשורתי חם מאז שישי לפנות בוקר, אבל היא בהחלט לא יוצאת דופן. שניאור חשין המנוח משך את תשומת הלב בגלל הייחוס המשפחתי והעלילה הזוועתית שסיפק הנהג הדורס, אבל מה שקרה לו קורה לאחרונה ליותר מדי רוכבי אופניים.

בשנים האחרונות מתחולל כאן מהפך: רבבות ישראלים גילו את האופניים, רוכבים עליהם בטבע בסופי השבוע, דוהרים עליהם בכבישים במקום במכון הכושר, מדוושים לעבודה ברחובות הערים. העם עובר לאופניים, אבל המדינה לא מיישרת איתו קו. בתוך זמן קצר התפתח פה ענף תחבורה חדש – כמו ברוב המדינות הנאורות – שמשגשג למרות היעדרם המוחלט של תנאים: ברוב הערים אין שבילי אופניים, בכבישים הבינעירוניים יש שוליים שהם סכנת נפשות. רוכבי כביש מתגלגלים על צמיגים דקים, וכל סדק, חצץ או מכשול יכולים להטיס אותם לכל הרוחות. השוליים המוזנחים מחייבים אותם לעיתים קרובות לחזור למרכז הכביש, ושם ממתינות להם המכוניות הקטלניות.

הנה שני נתוני מפתח: מאז 2007, בעוד מספר ההרוגים הכללי בתאונות הדרכים צולל בחדות, מספר רוכבי האופניים שנהרגו מטפס בהתמדה. ועוד: ישראל שלישית בעולם בנתח היחסי של הולכי הרגל מבין הרוגי תאונות הדרכים (30%). המספרים האלה הם תוצאה של תרבות ארוכת שנים שרואה את הכביש כממלכתו הפרטית של נהג המכונית. כדי להפסיק את מרחץ הדמים הזה, ישראל זקוקה למהפכה תשתיתית – הן בתשתיות הפיזיות והן בתשתיות המנטליות.