מאת רותי סיני. פורסם באתר nrg.

במאי 2010 הפגינו מאות עובדים ליד אחד מבנייני הממשלה בקהיר בתביעה להעלאת שכר המינימום- 6.30 דולר בחודש-שנקבע לפני יותר מ-25 שנה ומאז לא השתנה. המפגינים דרשו מהממשלה ליישם החלטה של בית משפט, שחייבה את העלאתו של שכר המינימום לנוכח מחיריהם הגואים של מצרכי היסוד. "אנו זקוקים לכסף כדי לשרוד את החודש", קראו המפגינים. חלקם ניצלו את ההזדמנות לתבוע את הסתלקותו מהשלטון של הנשיא חוסני מובארק.

המחאה בקושי זכתה לסיקור תקשורתי, שהתמקד באותה עת בגאות מסוג אחר – בבורסות של קהיר ואלכסנדריה ובצמיחה המהירה של הכלכלה, שהניבה שיאים של עושר אך גם גידול בממדי העוני ובפערים הכלכליים.

הכוחות שמובילים כיום את המחאה נגד הדיקטטורה של מובארק הם אלה שסובלים במיוחד ממצב זה. אלה הם בני 18 עד 29 המהווים רבע מאוכלוסיית המדינה. על אף היותם משכילים יחסית, כ-30 אחוז מהם לא מוצאים עבודה. הזעם שפרץ מהמפגינים, שהשחיתו תמונות של מובארק והתעמתו עם המשטרה, הוא ביטוי לתסכולם של צעירים אלה שאינם רואים כל אופק תעסוקתי או כלכלי.

מובארק הצליח לכבוש את כעסם עד כה באותה שיטת מקל וגזר שנוקטים שליטיהם המזדקנים של מדינות ערביות אחרות: דיכוי אכזר של זכויות וחירויות מצד אחד, והעלאת הסובסידיות של קמח וסוכר בכל פעם שהמחירים עולים ושהמפגינים יוצאים לרחוב, מצד שני. אמנם 40 אחוז מהמצרים חיים בסביבות קו העוני או מתחתיו, ורובם אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות בשר, אבל השיטה הוכיחה את עצמה, פחות או יותר, עשרות שנים.

מובארק יכול לסמוך על כך שעם הכנסה ממוצעת של 1,800 דולר בשנה, הרוב המכריע של אזרחיו יהיו טרודים מדי בבעיות קיום מכדי לחולל מהפכות ולסכן את שלטונו. עם זאת, האי-שקט הגובר מתחת לפני השטח פרץ יותר ויותר את מחסומי הפחד. ב-2002, למשל , נערכו כמאה הפגנות עובדים במחאה על שכרם המרוד. ב-2009 הגיע מספרן ל-750.

מובראק ניתק זיקה בין מחאה כלכלית לפוליטית

בשיטת המקל והגזר מובארק גם השכיל במהלך השנים לנתק כל זיקה בין מחאה כלכלית לביו זו הפוליטית. ההפגנות שפרצו בשבוע שעבר הוכיחו שאסטרטגיה זו מיצתה את עצמה. המפגינים אמנם אינם מאורגנים די הצורך כדי לתרגם זאת למעשים, אבל מראיונות עמם ברור שהם רואים קשר בין חופש פוליטי לחופש ממחסור.

קשה לא לערוך השוואות בין המצב הכלכלי-חברתי במצרים לבין זה השורר בישראל. גם מצרים, כמו ישראל, אימצה בעשור האחרון אידיאולוגיה ניאו-ליברלית שהניעה תהליכי הפרטה והפחתת מסים. במצרים הוקטן מס החברות מ-40 אחוז ל-20 אחוז.

גם מצרים, כמו ישראל, נקטה צעדים למשיכת משקיעים זרים. וכמו בישראל, כך גם במצרים, רק שכבה קטנה נהנתה מפירותיה הכלכליים של מהלכים אלה, ואילו חלקים ניכרים של מעמד הביניים נפגעו. ההפרטה פגעה בשכר, ויחד עם ההשקעות הזרות העלתה את מחירי הדיור, השירותים והמוצרים.

נכון, בישראל אין עוני כה בולט ובוטה, והיקפיו קטנים יותר גם אין סיכוי שהעניים – חרדים וערבים – יתאחדו, יעלו על בריקדות ויאיימו על השלטון או השיטה הקפיטליסטית. ובכל זאת, ההתעשרות של המאיון והאלפיון העליונים במצרים היא תמונת ראי של זו שהתרחשה בישראל: קבוצה קטנה של בעלי הון שמחזיקים בחלק גדול של ההכנסה הלאומית. במצרים מכנים זאת 80-20-80: 20 אחוז מהתושבים שולטים ב-80 אחוז מההון, ו-80 אחוז נהנים מ-20 האחוזים הנותרים.