מאת תמר גוז'נסקי
גישה לא שגרתית בעבודות של היסטוריונים ישראלים נקט ד"ר הלל כהן בספרו "תרפ"ט": בעבודת נמלים של חיפוש במקורות ראשוניים ככל האפשר, ניסה הלל כהן לברר את העובדות לגבי מה שנהוג לכנות בעברית "מאורעות תרפ"ט" (1929). לשם כך נבר בזיכרונות שכתבו עדים לאירועים, יהודים וערבים, בפרוטוקולים של בתי המשפט הבריטיים שדנו נאשמים יהודים וערבים במעשי פרעות וטבח, ובספרים ובעבודות אקדמיים שהוקדשו לנושא.
התוצאה היא – תיאור כל אירוע מנקודות ראות של התוקפים והקורבנות, של אישים ערבים ויהודים, של ההנהגות של האוכלוסייה היהודית והערבית ושל כתבות בעיתוני התקופה. למרות שמתקבל לכאורה פסיפס נוסח הסרט הנודע "רשומון", מוביל המחבר את העדויות וההתייחסויות למה שהוא מסיק כהשתלשלות האירועים.
הספר מרתק ומסיר מהידע שנשאב ממערכת החינוך שכבות של דעות קדומות. כך בוחן המחבר את הסיבות לכך שבירושלים ובצפת התרחשו התנגשויות דמים, בעוד שבעיר מעורבת כמו טבריה לא קרו אז אירועים דומים. הוא גם מדגיש שוב ושוב את אומץ לבם והקרבתם העצמית של אותם תושבים יהודים וערבים אשר חירפו נפשם כדי להציל את שכניהם, קורבנות של מתקפות דמים.
אולם העיסוק בפרטים, החשוב כשלעצמו, אינו נותן תשובה הולמת כאשר דוחקים הצידה את השאלה של שורשי העימות הלאומי בפלשתינה בהקשר הרחב של האינטרס של בריטניה בשליטה בשטח, במשאבים ובמאחזים אסטרטגיים.
תפקיד השלטון הבריטי
הלל כהן מקדיש מקום מסוים לשאלת האימפריאליזם והקולוניאליזם בהקשר של התנאים ששררו בפלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי. הוא מצביע על המדיניות של מעצמות אירופה, אשר במסגרת מאמציהן להשתלט על שטחי האימפריה העות'מאנית שנחלשה, נטלו תחת חסותן יהודים שחיו בפלשתינה וכן סייעו להגירת יהודים אליה. ומוסיף המחבר:
"ערביי הארץ היו מודעים לכך, וניתחו את הדבר כמהלך אירופי–יהודי משולב לבנות בארץ בסיס טריטוריאלי יהודי–מערבי, על חשבונם של ערביי פלסטין" (עמ' 45).
באחרית הדבר לספרו, מקבל כהן בפה מלא את מה שהוא מכנה "התמונה ההיסטורית הרחבה יותר", לפיה "היהודים באו לארץ למן שלהי האימפריה העות'מאנית בחסות אירופית (בעיקר בחסות בריטית) במטרה להפוך אותה ליהודית, וכפועל יוצא להפוך את תושביה הערבים למיעוט בארצם" (עמ' 390).
מזכיר את רכישות הקרקע בידי התנועה הציונית ובידי יהודים כפרטים. אך לטעמי אינו מעניק את המשמעות הראויה לתפיסת חזקה טריטוריאלית ולנישול של האריסים הערבים שעיבדו אותן – מהלכים שלא היו אפשריים בהיקף ובשיטתיות שנעשו אלא בחסות המנדט הבריטי, חוקיו, שוטריו ומערכות המשפט והכליאה שהקים.
עניין זה מתקשר עם האזכור המזלזל למדי של המחבר בתפקיד של השיטה הבריטית של 'הפרד ומשול' בטיפוח הסכסוך בין יהודים לערבים, אותו הוקיעו גופים פוליטיים כמו המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית.
מדיניות הפרד ומשול
בהקשר של ניתוח אירועי הדמים בשנת 1929, כמו גם של העימות הלאומי בשנים שלאחר מכן, נודעת חשיבות מהותית להבנת המדיניות הבריטית בכל הארצות שבשליטתה. בהטלת האחריות ההיסטורית לסכסוך הלאומי בפלשתינה (כמו גם בהודו, בקפריסין ועוד) על המדיניות הקולוניאלית של 'הפרד ומשול', אין הכוונה שהבריטים באמצעות חיילים ושוטרים במדים וללא מדים הם שארגנו כל תקרית דמים וכל מעשה טבח.
אם מטרת השלטון הבריטי הייתה, כפי שציין המחבר במובאה לעיל, להפוך את פלשתינה ליהודית, הוא נקט שלל שיטות כמו העדפה ליהודים במתן זיכיונות להפקת אוצרות טבע, כמו מערכת חינוך ירודה לערבים, כמו היקף ההוצאות להורג של ערבים, וכמו עצימת עין נוכח עסקות קרקע מפוקפקות. בספר עצמו מתוארים מקרים של איחור בהגעת שוטרים בריטים למוקדי חיכוך ואלימות, או של אי–התערבותם באירועי דמים, למרות שהתחנה הייתה בסמוך.
הבריטים דאגו לא ליהודים ולא לערבים, אלא להבטחת המשך שלטונם בפלשתינה ולחיזוק השפעתם באזור. לכן הם דיכאו בכל האמצעים שעמדו לרשותם כל התארגנות וכל תעמולה בעד עצמאות מדינית של פלשתינה, ויזמו "פתרונות" ההולמים את מטרותיהם. הניסיון הקולוניאלי שצברו לימד אותם, כי עימות, סכסוך ופיצול על רקע לאומי, דתי או עדתי הם מכשירים יעילים בידיהם.
המסקנה העיקרית של המחבר, כי עימותי הדמים ב-1929 חיזקו באופן חסר תקרים את הליכוד הפנימי של כל אחת מהקהילות, היהודית והערבית, על מגוון עדותיה, והניבו עימות לאומי חזיתי חריף, שתוצאותיו השליליות ניכרו לאורך דורות – אך מחזקת את המסקנה לגבי הרווח המדיני, שהפיקה המדיניות הבריטית של "הפרד ומשול" מהאירועים בשנת תרפ"ט.
וקפיצה לימינו
אין כוונת הביקורת שנמתחה לעיל לקבוע, כי משעה שקיימים כוחות אימפריאליסטיים (ראה ערך ארצות–הברית), הכול נתון בידיהם. העמים (במובן של המוני העם) יכולים לפרוק שלטון זר, לבנות שיתוף פעולה נגד דיכוי כלכלי–חברתי, לעצב לעצמם חיים של שלום המכבדים את הזולת.
חשוב שברוח זו סיכם הלל כהן את מחקרו החשוב בהדגישו שיש אופציה אחרת, "שמעשי ההרג בתרפ"ט, ומעשי הרג אחרים של יהודים בערבים וערבים ביהודים, שהיו ושעלולים להיות, אינם גזרת גורל" (עמ' 396).
———————
"תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי–ערבי", מאת הלל כהן, הוצאת עברית וכתר, 2013, 435 עמודים
