בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון. חאלד כחיל מרמלה, ידידנו המשותף, הודיע לי: שלמה איננו. הידיעה הכתה בי, למרות שידעתי כי בריאותו מדרדרת ומצבו קשה. הכרתי את שלמה שנים ארוכות כאיש משפחה מסור ואוהב, כקומוניסט במחשבה ובפעילות, כאדם אופטימי שהתגבר על אין ספור קשיים מבלי להתלונן, כאיש שיחה נלהב.
שלמה נולד ב-1930 באיזמיר שבטורקיה. בגיל 8 עקרה משפחתו לביירות, שם למד בבית הספר של הקהילה היהודית ששפתו הייתה ערבית. בגיל 12 החל לעבוד כשליח אצל רוקח, שהשאיל לו מספריו. בהמשך רכש כמתלמד את מקצוע הסנדלרות. ב-1944 החליטו ההורים כי האם והבנים יעברו את הגבול מלבנון לפלשתינה-א"י. האב הגיע לארץ כעבור שנתיים. התגוררו באוהל בקריית מוצקין, משם עברו לדירה בדמי מפתח בשכונת התקווה.
שלמה עבד כסנדלר ביפו. בגיל 15 הצטרף לארגון לח"י המחתרתי, ובמסגרת זו עשה היכרות ראשונה עם המרקסיזם. בזיכרונותיו כתב על תקופה זו: "כיוון שהפועלים הם רוב העם, וכיוון שאני עצמי השתייכתי למעמד הפועלים מגיל צעיר, אהבתי את הרעיון של הצטרפות למעמד הפועלים העולמי, את הנפת הדגל האדום עם הסיסמה: 'פועלי כל הארצות התאחדו!'".
לאחר השירות הצבאי עבר לעבוד בבניין ודעותיו הקומוניסטיות התגבשו. נשא לאישה את אסתר, והקים את ביתו במושב בדרום. לאחר נדודים, הקימו את ביתם בחולון וגידלו באהבה את שש בנותיהם.
היה אוהד קרוב של מק"י, וב-1989 הצטרף אליה. היה מסור במיוחד להפצת "זו הדרך". בדרכו על אופניו לשפת הים, נהג לאסוף במועדון בת"א גיליונות "זו הדרך" שנותרו. גיליונות אלה היה מפיץ בדרכים שונות, ובין היתר היה מניח כמה מהם בכל מרפאה של קופת חולים בחולון.
שלמה לימד את כולנו מהי אחריות אישית וציבורית, והסביר את עמדותיו בהתמדה ובסבלנות לכל מי שהיה מוכן להטות אוזן. הוא לא החמיץ הפגנות שלום, וגם כשראייתו נחלשה, הקפיד להשתתף בכל שבוע במשמרת "נשים בשחור" בת"א. לבו הרחב חיבק את כולם וסלד מכל גילויי האפליה והגזענות. במיוחד שמר על ידידותו רבת השנים עם חבריו הערבים ברמלה. היה גאה בתרבות המזרחית והאמין שעתיד ישראל טמון בנסיגה מהשטחים ובהשתלבות באזור.
בביקורי האחרון אצלו, אסתר סייעה לו לקום ולשבת במיטתו. החזקתי בידו והוא סיפר עוד ועוד זיכרונות מפגישות, מאירועים. לאחר שתיקה קצרה, נתן בי מבט בוחן ואמר: "היה טוב לחיות".
אמירה תמציתית זו הייתה סיכום חיים. היא נחרתה בזיכרוני וסיפרתי אותה לרבים מידידי-ידידיו. מאמירה זו אנו יכולים ללמוד עד כמה היה אופטימי גם בערוב ימיו, לא בא בתלונות, היה שלם עם חייו ועם מעשיו. אך נוכל לראות בה גם מעין צוואה רוחנית: הוא הנחה אותנו, בני משפחתו וידידיו, שחיים טובים ועשירים הם חיים של נתינה, של עשיית טוב לאחרים.
למדתי הרבה משלמה, וזו הייתה זכות גדולה להיות בחברתו, שותפה לדרכו ולאידיאלים שלו.
תמר גוז'נסקי
