לניצול המעמדי, לכיבוש ולאפליה על רקע מגדר או נטייה מינית יש מכנה משותף נמוך במיוחד: רמיסת ערך השוויון. בכך עוסקת ללא הרף ממשלת הימין של בנימין נתניהו; מקידוש חוק הלאום הגזעני בהצבעות בכנסת ועד להסכמי נורמליזציה עם מרוקו בחסות ארה"ב, ממשלת הימין ותומכיה נוטפים כיבוש ואפליה.
נכון, נתניהו אינו האשם העיקרי בכך שהשוויון אינו מעוגן בחוק בישראל. מאז ימיו הלא עליזים של דוד בן גוריון ועד לימי נתניהו – אי-שוויון, הפרדה והסתה היו חלק בלתי נפרד במדיניותן של כל הממשלות הציוניות. אבל לנתניהו תרומה מיוחדת לתולדות אי-השוויון בישראל. הצבעת הליכוד, יחד עם מפלגות החרדים ומפלגות הימין נגד ערך השוויון בשבוע שעבר בכנסת (9.12), היא רק דוגמא אחת לכך.
אך למרות התנגדותו של נתניהו אישרה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק של כחול לבן לתוספת בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו, שתעגן את ערך השוויון והאיסור על אפליה. על כך אמרה ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת): "הצעת החוק ממש לא מבטלת את האפליה המובנת בחוק הלאום וחוקים אחרים אבל היא בכל זאת צעד חיובי. אין חצי שוויון – או שוויון או הפליה".
באותו יום תמכו חברי הכנסת של חד"ש בהצעת החוק שתעגן את זכותם של להט"בים לאימוץ ולפונדקאות – שלא אושרה. לדברי ח"כ עופר כסיף (חד"ש – הרשימה המשותפת): "זהותו המינית ונטייתו המינית של אדם היא חלק יסודי ממי שהוא. כבוד לאדם ולזכויותיו מחייב כבוד לזהותו ולנטייתו המיניות, מבלי שיוגדר כ'חולה' או 'סוטה'".
למחרת הודיע מי שמשמש כראש ממשלת ישראל בפועל, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, על כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למרוקו על בסיס "כיבוש תמורת כיבוש". ליתר דיוק: כינון יחסים על יסוד הכרה בכיבוש של השטחים הפלסטינים, תמורת הכרה בכיבוש של הסהרה המערבית. השותפות עם ארה"ב מושתתת אף היא על אותו מכנה משותף: רמיסת השוויון ותמיכה בכיבוש ובאפליה.
