ב-12 באוקטובר 1951 פרצה שביתת פועלי הרכבת במוסכים בתחנות חיפה ולוד. משרד התחבורה, בתמיכתו של יוסף אלמוגי, אז מזכיר מועצת פועלי חיפה, דרש להפסיקה ללא תנאי. למחרת, ב-13 באוקטובר, הצטרפו לשביתה גם 180 נהגי הקטרים והמסיקים של הרכבת. השביתה שיתקה את תנועת הרכבות.

המאמר הראשי ב"קול העם" (17.10) מתח ביקורת חריפה על תנאיי העבודה של נהגי הקטרים והמסיקים: יום עבודה ממוצע נמשך 20-16 שעות; בעת שהותם בתחנה – שכרם מקוצץ למחציתו; אינם מקבלים את מלוא התוספת עבור העבודה בשעות נוספות; אין מספקים להם בגדי עבודה. שכרם, ציין העיתון, הוא שכר רעב של 60-48 לירות לחודש.
השובתים דרשו את שיפור שכרם ותנאיי עבודתם ובכלל זאת: העלאת דירוג נהגי הקטרים והמסיקים; תשלום מלא עבור השהייה בתחנות לוד וחיפה; קבלת בגדי עבודה ונעליים אחת לחצי שנה; תשלום כמקובל עבור שעות נוספות; פטור מתשלום מס הכנסה עבור השעות הנוספות; תשלום עבור ימי השביתה.

השובתים היו מודעים לחומרת ההתנגדות של הממשלה וההסתדרות למאבקם הנחוש. בעקבות שביתות קודמות של עובדי הרכבת, בוצעו פיטורים נקמניים של המארגנים, וביניהם של פועלים עם ותק של 20 שנה בעבודה ושל פועלים קומוניסטים.
השביתה ב-12 באוקטובר 1951 החלה בתום חצי שנה של משא ומתן עקר בין נציגי העובדים למשרד התחבורה וההסתדרות (ר' מאמרו של אריה לוין, "קול העם", 21.10.1951).

במטרה לשבור שביתה זו, הוצאו סחורות מנמל חיפה במשאיות של העירייה, של ההסתדרות ושל הצבא. בישיבת הממשלה (17.10) אישר ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "נתתי הוראה לצבא שיוציא סחורות מהנמל". בן-גוריון גם איים שאם השביתה תימשך – "מצד אחד [העובדים] יגויסו לצבא ומצד אחר יפעיל הצבא את הרכבות". דובר הממשלה הכריז בתום אותה ישיבה: "יש גבול לחופש השביתה". ואכן עובדים אחדים קיבלו הודעות גיוס.
ההחלטה בדבר שבירת השביתה באמצעי הפשיסטי של הפעלת הצבא בוצעה בפועל: גדוד הובלה 691 ביצע שתי פעולות של הוצאת מטענים: ב-16.10 – ב-100 משאיות צבאיות טעונות, וב-18.10 – ב-102 משאיות.

במקביל החליט (17.10) הרוב שהיה למפא"י בוועדה המרכזת של ההסתדרות ובמועצת פועלי חיפה לנתק את הקשר עם השובתים, להעמידם למשפט הסתדרותי ולתבוע את הוצאתם מההסתדרות. באותו לילה זימן יוסף אלמוגי, מזכיר מפא"י חיפה, את חברי ועד העובדים לישיבה והציע להם להסתפק בהעלאת תשלומי הוותק. אך העובדים התכנסו למחרת והחליטו בהצבעה להמשיך בשביתה ששיתקה את תנועת הרכבות.
מאבק עובדי הרכבת נמשך לסירוגין כחודש ימים ונסתיים לאחר שנענו מרבית תביעותיהם לשיפור שכרם ותנאיי עבודתם.