מאמר זה הוא פרי של מחשבות ושיחות שניהלנו תוך כדי פעילות בבנק"י, באוניברסיטאות ובעשיה הפוליטית הכללית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ושל חד"ש. בשיחות אלה הגענו לרוב לשאלות אודות אופני תרגום ההרכב האינטרנציונליסטי שלנו לעבודה ערבית-יהודית משותפת, מורגשת וברורה בקרב שני הציבורים, היהודי והערבי.
אנו שואלים את עצמנו: באיזו מידה אנו, המאמינים במאבק יהודי-ערבי משותף, מצליחים לפרוץ את המחסומים ולתרגם אמונה זו לפעילות יומיומית, שאינה נעצרת בהפגנות החשובות והאמיצות מול משרד הביטחון, והמגיעה להתחברות עם הדאגות של האנשים, ולמאבק בדעות קדומות ביחס לערבים או ביחס ליהודים?
לפי חלוקת העבודה הקיימת היום, כל חבר/ה משקיעים את מירב מאמציהם בישוב שלו ובחברה שלו. כך, החברים הערבים פועלים בקרב הציבור הערבי, והחברים היהודים, בהתאם, בציבור היהודי. אין ספק, שלשיטה זו ישנם יתרונות מובהקים רבים, ולכן והיא מקובלת, למעט מקרים מיוחדים, כמו באוניברסיטאות, בהסתדרות ובערים המעורבות, משום שכאן יש יותר מקום לפעילות משותפת. אך חלוקת העבודה שהזכרנו, קיימת גם באתרים אלה.
חלוקת תפקידים זו אינה מקרית, היא בנויה במידה רבה על שיקולי היעילות והקלות בעבודה: החברים הערבים מבינים, ללא ספק, טוב יותר את הסוגיות הבוערות בקרב הציבור הערבי ומסוגלים ומוכשרים לייצג טוב יותר את העמדה הפוליטית ולהבין טוב יותר את הרגישויות בנושאי דת, למשל. הדבר תקף במידה דומה גם כשמדובר בחברים היהודים, שם רגישויות למאבק הזכויות של ההומואים והלסביות תופס מקום גדול הרבה יותר מאשר בציבור הערבי. הרי לכל חברה ישנן נקודות הכוח והחולשה, רגישויות וצורך בהתחשבויות, שיש ללמוד אותן כתנאי הכרחי להשפעה פוליטית.
נוסיף לכך את אינספור המיכשולים, העומדים בפני עבודה משותפת. גם כאשר החלטנו להיאבק בחירוף נגד מחסומי ההפרדה הגזענית, הקיימים בארץ בכל תחומי החיים, נישאר בפועל קורבנות למדיניות זו, לפחות בשלושה מישורים מרכזיים: מכשול השפה, הנתק הגיאוגרפי, ואי הכרת האחר, או לפחות אי-הכרתו באופן מספק.
בסדנת הקיץ של מחלקת הסטודנטים של מק"י וחד"ש, עשינו השנה ניסיון מעניין: שתי קבוצות של סטודנטים יהודים וערבים היו צריכות להכשיר שלושה סטודנטים יהודים לעבודה מול טענות שעלולים להעלות לאומנים ערבים או פעילי התנועה האיסלאמית, ובמקביל להכשיר שלושה סטודנטים ערבים להתמודדות עם טענות של השמאל הציוני. הדיון היה מרתק. בניגוד לציפיות המוקדמות, הצליחו הסטודנטים במשימתם באופן מרשים ביותר. לעיתים קרובות הופסקה השיחה בגלי צחוק גדולים בקרב הצופים, שקראו מידי פעם גם הם שאלות או תשובות אפשריות לטענות שהועלו. אחת הסיטואציות כללה את בואו של טל, סטודנט יהודי מירושלים, לחלוקת כרוזים ברחוב באום אל-פחם, שם הוא פגש את הסטודנט מוסעב מחיפה, שלצורך הסדנא שיחק בתפקיד שיח' מוסעב.
מוסעב: אנחנו מנהלים את השיחה הזו כבר כמה דקות בעברית. השפה שלך היא לא השפה שלי. מראש אתה בא אלי בשפתו של הכובש.
טל: (בערבית צחה): שו אל-מושקילה – רח ניחקי ערבי
גלי צחוק מהקהל, ורק מוסעב חש מבוכה.
מהאוניברסיטאות אכן מגיעה בשורה: המפגש היהודי-ערבי באוניברסיטה מאפשר מפגש ודיון יומיומיים במסגרות משותפות, אשר מעלות מאוד את המודעות של כל פעיל לדגשים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שסביבו. ואולם, את ההיכרות והיכולת הזאת עלינו להפוך לנשק הסודי שלנו.
דוגמאות כאלה קיימות, והן בולטות באופן מיוחד. אך לא די בהן. גם בבחירות האחרונות לכנסת נוכחנו לדעת, כי בתל אביב היה קל יותר לדוברים ערבים דרך מפגש ישיר עם בוחרים יהודים, לנפץ סטריאוטיפים על הערבים, יותר מאשר לחברים היהודים. כך קרה גם בטירה, כאשר מיפגש עם סרבני כיבוש השתיק את השאלות הגזעניות: "היש יהודים טובים?"
דוגמא מעניינת לאופן שבו פעולה משותפת עשויה לתרום לתהליך של שינוי עמדות היא המערכה נגד פינוי המשפחות מבתיהן בכפר שלם (דרום תל-אביב). שכונה זו ממוקמת על אדמת הכפר העקור סלמה שליד יפו. הסולידריות שהביעו פעילים ערבים עם שכניהם היהודים – הקשורה בדאגתם, שמחר יגיע גם תורם להתפנות – הייתה גורם חשוב בשינוי בעמדות היהודים, תושבי המקום.
עשייתנו עד כה חשובה, אך איננה מספיקה. כדי לגייס עוד אזרחים יהודים למערכה נגד הכיבוש, למשל, יש לשכנע אותם, שהמאבק אינו בין "היהודים" לבין "הערבים", אלא בין מדיניות הכיבוש האימפריאליסטי לבין האינטרסים האמיתיים והמשותפים לשני העמים.
ועוד דוגמאות.
דוכן באחד המרכזים המסחריים באום אל-פחם. פעיל מקומי ופעיל יהודי מהנוער הקומוניסטי בחיפה עומדים ליד הדוכן ומחלקים כרוזים נגד הריסת הבתים בצד הגובל בלולי המושב השכן. כך, יהודי וערבי מגינים יחד על זכות העם לקורת גג ונאבקים בנישול מהאדמה. עוברי אורח מברכים את הפעיל המקומי ומציצים באורח הלא מוכר, מי זה? אולי הוא שב"כניק? אולי הוא עוד אחד מאנשי השוליים, שהחברה היהודית פלטה ומחפש אצלנו סימפטיה? יכול להיות שהוא אכן שותף למאבק של העם שלי? יכול להיות שהוא מבין, שהמאבק של שני העמים הוא אחד? בוא נראה מה הם כותבים….
כיכר מגן דוד בתל-אביב. כאן נפגשים רחוב שנקין, שוק הכרמל, רחוב אלנבי, רחוב המלך ג'ורג' ורחוב נחלת בנימין.. דוכן שלידו עומדים פעיל ערבי ופעיל יהודי, המחלקים חומר נגד עליית המחירים. בכרוז כתוב, כי שוב מגלגלים אלינו, העובדים, את מחיר המשברים של הכלכלה העולמית. עולים מחירי הלחם, החשמל, המים, אבל המשכורות נשארות נמוכות, הפנסיות נשחקו. ניגש עובר אורח, מציץ בכרוז, ושואל: 'אתם לא מפלגה של ערבים?' 'אנחנו מפלגה של יהודים וערבים' – עונה לו הפעיל מהמשולש במבטא ערבי. עובר האורח: 'שמע, אתם צודקים, אבל אתם נאיבים, לנצח הם יצליחו לשכנע אותנו שהמלחמה היא בין העמים ולא בין ההון לבינינו, בני שני העמים, אפילו שאתם צודקים, צודקים, אין מה לומר'.
התחברות זו אל האזרחים ובעיותיהם היומיומיות, איננה קלה. במקרים רבים, אנו עלולים להיתקל בהתייחסות גסה מצד התושבים. החבר הערבי עלול להיות מותקף בתל אביב, וכך גם הפעיל היהודי "חברם של הערבים" חשוף לסכנה דומה. גם בטירה, החבר היהודי חשוף לתקיפה, וגם חברו הערבי "המשת"פ אוהב היהודים". אך אין במקרים אלה, כדי להפחיד אותנו,
אנו, בעלי האומץ להרים זעקה משותפת נגד הכיבוש והמלחמות גם כאשר ההסתה הגזענית שובתר שיאים, חובתנו להאמין שההתחברות הזאת והמאבק העיקבי בדעות קדומות, יכולים לחולל שינוי. אנו יודעים, שאנו נאבקים במכונה משומנת לשטיפת מוחות. אך אנו יודעים גם, שאנו צודקים, ושסופו של צדק לנצח. אנו ננצח, כי אנו מעוניינים ליצור את השינוי הזה לא כדי להביא יהודים לנגב חומוס ופול בישובים הערביים. אין זה דו-הקיום שאנו שואפים אליו. אנו בונים מאבק ערבי-יהודי משותף למען עתיד טוב יותר, לעתיד משוחרר מהכיבוש ומגזענות.
ולא, אין אנו מתכוונים לטשטש את השוני. לכל אחד ואחת מאיתנו שמורה הזכות, אפילו החובה, להיות פטריוט הנאמן לעמו, להרגיש שייכות לזהותו הלאומית, ולהיות גא בכל דבר נאור ומתקדם בתרבות שלו. אך חשוב גם האומץ של כל אחד מאיתנו להקיא כל דבר ריאקציוני בתרבות שלו ולא להסס לאמץ כל דבר מתקדם ונאור מהתרבויות של העמים האחרים.
תפיסת עולם זו מחזקת את התפיסה שלנו, כפטריוטים של עמינו, שהאינטרסים האמיתיים של שני העמים הם אינטרסים משותפים, והם ימצאו את עצמם מתחברים במאבק אחד משותף, הרחק "מרגשות ההזדהות" חסרי תוכן פוליטי.
לכן אנו מסיימים מאמר זה בתקווה, שהוא יהיה הראשון בסידרת מאמרים, שיתפרסמו בשתי השפות, ואשר במרכזם הקריאה להנהגות של מק"י, בנק"י וחד"ש ולפעילים להשקיע מאמצים מרובים בבניית תוכנית חינוכית וארגונית להכשרת חברינו לשימוש בנשקנו הסודי. נשק השותפות היהודית-ערבית הוא הנשק החשוב ביותר במערכה נגד הגזענות והטרנספר, נגד ההפרדה הגזענית, ולמען שינוי מהותי בחברה הישראלית בכללותה.
—–
* אמג'ד שביטה (טירה) ויואב גולדרינג (תל-אביב) הם חברי הוועד המרכזי של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי.
