חוקרים רבים מתחומי הדעת של מדעי המדינה, סוציולוגיה, כלכלה ועוד עסקו בסוגיות הקשורות בתפקידי הצבא ומפקדיו בחיים האזרחיים בכלל, ובפוליטיקה המפלגתית בפרט. ההסברים למעורבות זו הם רבים ומגוונים: המדינה נתונה במלחמה, מצויה במצב מצור תמידי ומעורבת בסכסוכים בעצימות נמוכה. אך הצבא עשוי למלא תפקיד פוליטי חשוב גם כאשר המדינה נתונה לאיום של התפוררות מבפנים, כאשר הסדר האזרחי מתמוטט ואז מתעורר, כביכול, הצורך ב"מנהיג חזק", שהוא לרוב גנרל. בישראל, טרחו לשתף בשלטון כבר לא אחת קצין בכיר בטענה שרק הוא יכול "להציל את המולדת", בעוד שבפועל ניסו לבסס מחדש את השלטון. כאלה היו המקרים בהם צורפו לממשלה יגאל ידין, משה דיין, חיים בר–לב, אריאל שרון, אהוד ברק, יצחק רבין ואחרים.

אריאל שרון (צילום: משרד הביטחון)

על פי החוק, צה"ל כפוף להוראות הממשלה, וזאת בהתאם לעקרון המקובל בדמוקרטיות המערביות. אך בחינה מדוקדקת מראה שבפרקטיקה מתקיימות לעתים סתירות בין מבנה החברה והשקפותיה לבין מבנה הצבא והשקפותיו. דיכוטומיה זו יכולה ליצור צרימות בין שתי המערכות ומעורבות מסוכנת בין שני הממסדים. מצב כזה עלול להתרחש ביציאה של הצבא ל"מלחמת ברירה", במצב של כיבוש, במעורבות צבאית במהומות אזרחיות ועוד.

לכן, היו מי שהגיעו למסקנה, כי המציאות בישראל הולמת את האמירה לפיה איננו מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה. (את האמירה טבע הרוזן מיראבו, מראשי המהפכה הצרפתית, בהתייחסו לפרוסיה של המאה ה-18.)

בפועל, צה"ל, יחד עם תפקודיו הצבאיים, גם מעצב את דמותה של המדינה, את הנורמות שלה, את מנהיגיה ואת אזרחיה. "תרבות הביטחון" חולשת על מנהגינו, תרבותנו, וכמובן כלכלתנו, עד כי חוקרים אחדים מגדירים את ישראל כחברה מיליטריסטית, שבה קיימת הלימה מוחלטת בין הצבא למדינה. מערכות הצבא והביטחון הפכו מכשיר כמעט בלעדי לעיצוב מדיניות הביטחון הלאומי, כאשר מערכות אזרחיות שיעודן ביטחון, דוגמת "המועצה לביטחון לאומי", נדחקות לשוליים, וזאת אפילו שרוב חבריהן הם אנשי ביטחון בדימוס.

הרצל תיאר בכתביו מדינה שבה "הקצינים יישארו בקסרקטינים והרבנים בכנסיות", אך ישראל רחוקה מתפיסה זו. מאז מלחמת 1967 ("מלחמת ששת הימים") ועוד יותר מאז 1977 ("המהפך"), הפכו רמטכ"לים ואלופי צה"ל חלק אינטגרלי של הממשלות, הכנסות והחברות הכלכליות המרכזיות במדינה. היו ביניהם גם שהקימו מפלגות חדשות: רפאל איתן, בנימין בן–אליעזר, אהוד ברק, רחבעם זאבי, יגאל ידין, אריאל שרון.

הניסיון ההיסטורי בנושא מעורבותם הפוליטית של קציני צה"ל בכירים, מעיד על כישלונות לרוב, ובמקרים אחרים – על תרומתם המזערית לחברה, לכלכלה ולפוליטיקה. הגורמים העיקריים לכך נעוצים באי–הלימה בין הצבא לחברה האזרחית: כך, שירות צבאי במשך עשרות שנים מרגיל להירארכיה פיקודית וסמכותיות מופרזת, ולכן מוליד נטייה לתפיסות אנטי–דמוקרטיות. במקביל, שירות כזה גם גורם לנתק מההוויה האזרחית וחוסר הכרות מעמיקה עם החברה השסועה ועם המחיר שגובות הוצאות צבאיות גבוהות מהתחומים האזרחיים.

הכיבוש שראשיתו ב-1967, ואשר כלל בשעתו את שטחי הגדה המערבית, חצי האי סיני, רצועת עזה ורמת הגולן, העמיק את הבעייתיות, שכן כיבוש פירושו גם הפקדת תחומים אזרחיים מובהקים הנוגעים לתושבי השטחים הכבושים בידיו של ממשל צבאי, המקים תחת פיקודו מערכת המכונה במלים המכובסות "מינהל אזרחי", אך מנהלים אותה בדרך כלל קצינים. לכך אפשר להוסיף את הקמת ההתנחלויות, שגם עליהן מופקד הצבא, ואת ההבחנה החדה בין יחסו העוין של הצבא לפלסטינים לבין יחסו האוהד עד כנוע למתנחלים. הצבא מתפקד כשומר על ההתנחלויות השנויות במחלוקת פוליטית, וכך הוא משרת מגזר מסוים ומסייע בהמשך קיומו, ולבסוף מתעמת עם הסירוב לפקודות פינוי, אותו מטפחים רבנים ומנהיגים אחרים.

חיילים מתעמתים דרך שגרה עם תושבים פלסטינים בלתי–חמושים במחסומים, בחיפושים, במעצרים ובפריצות לבתים. צה"ל מוצא עצמו נידון ונאשם ב"וועדת גולדסטון" על פעולותיו במבצע "עופרת יצוקה", השנוי במחלוקת פוליטית, במלחמה זו נהרגו כ-1,400 בני אדם, כמחציתם אזרחים. צה"ל נשלח להתעמת עם נוסעיהן של ספינות אזרחיות שמטרתן הייתה לפרוץ את המצור על עזה באופן סמלי (הספינה "מרמרה", מאי 2010; הספינה "מריאן", יוני 2015). חיילים מנעו כניסה מפליטים אריתריאים, שנקלעו בין גדרות הגבול בגבול עם מצרים. בפעולות כאלה ודומות להן התערב הצבא בסוגיות פוליטיות ומוסריות שאין עליהן קונצנזוס.

ארגונים אזרחיים שונים מגיעים לעיתים קרובות לעימותים עם הצבא, הפועל בשיטתיות להגבלת פעילותם. עם ארגונים אלה נמנים ארגוני נשים כמו מחסום ווטש, נשים בשחור, ארבע אימהות, תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד"י); וארגוני זכויות אדם כמו יש דין, עיר עמים, רופאים לזכויות אדם, הוועד נגד הריסת בתים, שוברים שתיקה, בצלם ותעאיוש.

שימור הכיבוש, הגנה על המתנחלים ודיכוי הפלסטינים, שהפכו תפקיד מרכזי של צה"ל, אינם מחזקים את ביטחונה של ישראל. בהקשר זה טובים ונכוחים דברים שכתבו 12 אנשי שמאל במודעה שפורסמה ב"הארץ" עוד ב-22 בספטמבר 1967, ואשר ידיעה על אודותיה הופיעה ב"זו הדרך" 5 ימים מאוחר יותר:

"זכותנו להתגונן בפני השמדה, אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים: כיבוש גורר אחריו שלטון זר: שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע; החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים; נצא מהשטחים הכבושים מיד".

דן יהב

דן יהב (יליד 1939) הוא גיאוגרף חוקר ומורה. פרסם 24 ספרים. המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf