ראש השנה היום. שקט בקיבוץ כיסופים שעל גבול רצועת עזה. רוב תושבי הקיבוץ עזבו לרגל החג, פחדו שהמלחמה תתחיל שוב אתמול בערב, בתום החודש שהוקצב לתחילת המשא-ומתן מול המשלחת הפלסטינית בקהיר.
המלחמות ברצועת עזה הן תופעה מוזרה ואכזרית. רצועת עזה אינה מדינה עצמאית. מדובר במיליון וחצי בני אדם אשר נמצאים תחת שליטה "מבחוץ" של מדינת ישראל, ומחכים להיות חלק ממדינה פלסטינית אשר תשתחרר מעול הכיבוש ומנטל המצור הישראלי. לכן, האם ניתן לקרוא לחילופי האש בין כוחות ברצועה לבין צבא ישראל בשם "מלחמה"?
נעמיקה ציון, מפעילי "קול אחר" ותושבת שדרות, בהפגנה שנערכה בירושלים ליד בית ראש הממשלה (צילום: קול אחר)
בדומה להתייחסות של ממשלת ישראל כלפי כל הפלסטינים, הן אלה שהם אזרחיה והן אלה החיים בשטחים שכבשה, הממשלה טוענת כי החמאס ותושבי הרצועה הם-הם הבעיה. הם התוקפנים, הם יורים רקטות על אזרחים. כאחת מהיושבות על הגבול, אכן נורות לעברנו רקטות, הגורמות לחיים בלתי אפשריים. הממשלה ממשיכה וטוענת, כי כיוון שהחמאס ותושבי עזה הם האשמים לכאורה בתוקפנות, על ישראל לתקוף כדי לשמור עליי ועל ביטחונם של שאר אזרחי ישראל.
אולם מה שנעדר מהדיון זו אחריותה של ישראל לאומללות הנוראה שהיא מנת חלקם של תושבי רצועת עזה, ופעולתה הנמרצת למניעת הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. השיח הרווח בישראל הוא שיח כוחני של שליטה, אשר גם מקצת מאלה המזדהים כ-"שמאל" נופלים בפח ומאמצים אותו. שואלים אותי: "ומה את חושבת, שניתן להם נמל?". ואני מתכווצת לשמע המילים הללו. האם אנחנו אלה שנקבע האם ייבנו או לא ייבנו נמל? הרי אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, לא נסכים שמדינה זרה תחליט עבורנו. אז מה מקנה לנו את הזכות לקבוע עבור עם אחר?
משך כל המלחמה האחרונה בעזה, וכן במהלך שתי המלחמות שקדמו לה, השמיעה קבוצת אנשים באזור שלנו, בנגב המערבי, קול אחר. אל מול שיח השליטה והכוחנות, דרשנו שוב ושוב – גם בזמן שהתותחים רעמו, וגם כאשר ספגנו על כך ביקורת מצד קרובי משפחה ושכנים – כי תיפסק התוקפנות הישראלית ברצועת עזה, תוקפנות שהיא לא מוסרית ואכזרית, ומרחיקה משני העמים את האפשרות לחיים של שלום וביטחון.
קבוצת "קול אחר בשדרות ובעוטף עזה" הוקמה לפני שבע שנים, וניסתה להשמיע קול הומאניסטי בתוך השיח הפוליטי בישראל. הקבוצה יצרה קשרים עם כל אדם ברצועת עזה אשר היה מוכן להידברות. ההיכרויות הפכו לחברויות. במהלך המלחמה, היו הפעילים הישראלים בקבוצה מתקשרים לחבריהם בעזה – לפעמים מספר פעמים ביום – כדי לברר האם הם עדיין בחיים, כדי לשמוע עדויות מחרידות…
לחברי קבוצת "קול אחר" ברור שאין די בהסרת המצור מעל עזה, אלא דרושים גם סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל. דרושה מדינה פלסטינית בת-קיימא, שתאפשר חיים בכבוד, ממש כשם שאנחנו, אזרחי ישראל, מאחלים לעצמנו.
בשנת קיומה הראשונה של קבוצת "קול אחר" הייתי קשורה אליה רק בקשר רופף. בחרתי להמשיך ולהשקיע את כל מרצי בקידום זכויות האוכלוסייה הערבית-הבדואית בנגב. במהלך המלחמה האחרונה נאלצתי לעזוב את ביתי – הממוקם פחות משני קילומטרים מהגבול, שהיה נתון לסכנת פצמ"רים ולאיום מנהרות – יחד עם כל שאר ההורים והילדים מהקיבוץ. התארחנו בקיבוץ צובה. לאחר ששבנו הביתה, החלטתי להצטרף ל-"קול אחר".
היה לי חשוב שנתרגם את הסבל שיצרה המלחמה למנוע של שינוי, במקום לאווירה של ייאוש. השפיעו עליי עמוקות המראות שנאלצתי לראות מחלון ביתי. בין הבית שלי בקיבוץ כיסופים לבין רצועת עזה יש רק שדות חקלאיים. כאשר חיל האוויר הישראלי הפציץ ברצועה – ההפצצות הרעידו את ביתי, ראיתי את פטריית העשן, ולאחר כחצי שעה שמעתי בחדשות על שכניי ההרוגים. הסכנה שנשקפה לי ולמשפחתי רק העצימה את האימה.
לפני כשבועיים יזמנו – פעילי "קול אחר", בשיתוף פעולה עם פעילי שלום מירושלים וממקומות אחרים – הפגנה מול בית ראש הממשלה. קיווינו, אולי באופן נאיבי, שבשל היותנו תושבי עוטף עזה – כלי התקשרות יטו אוזן לקולנו. קראנו לסיום המצור, להקמת מדינה פלסטינית ולהחלפת הממשלה. ברור לנו שממשלת נתניהו חוסמת הסדר מדיני אמיתי, שכן הסדר כזה מחייב נסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. ברור לנו גם שההרג, ההרס והסבל הרב שהמיטה המלחמה על הפלסטינים ברצועה לא מעניינים את הממשלה, כמו גם מצוקתם של התושבים הישראלים ביישובי עוטף עזה. הממשלה משתמשת במצוקתנו רק כתירוץ לגיוס קולות עבור מפלגות הימין, ותו לא.
דווקא משום כך לא נוותר ונמשיך במאבק, שצריך לאחד סביבו יהודים וערבים כאחד. הכיבוש המתמשך כבר שנים ארוכות מרקיב את דמותה המוסרית של החברה שלנו. זו חובתנו לעשות מאמץ עיקש להיאבק למען שלום צודק, ולא להיכנע לקולות המיואשים המציעים שנוותר על עתיד שני העמים ועל עתיד החברה שלנו.
יעלה רענן
קול אחר בפייסבוק:
https://he-il.facebook.com/OtherVoiceSdeortGaza
