נכתב על ידי סלבה יוסים ופורסם באתר "העוקץ"
שמי סלבה, אני אזרח ישראלי ממוצא רוסי. במאמר זה אני רוצה לספר על תהליך משמעותי בהתפתחות האישית שעברתי במהלך מלחמת עזה, תהליך אשר גרם לי לעיין מחדש בערכים של החברה בה אני חיי. לפני המלחמה הייתי פעיל שלום צנוע והאמנתי שניתן להשיג שלום בין ערבים ליהודים רק בדרך של פיוס בין אנשים פשוטים, לא ברמה פוליטית. עשיתי צעדים קטנים בכיוון זה. יחד עם זאת, לא הייתה לי התנגדות עקרונית לשירות צבאי בתור קצין מילואים בפיקוד העורף. אולם מלחמת עזה גרמה לי לפקוח עניים. בימים הראשונים של המלחמה גויסתי למילואים. מתוקף תפקידי ועל-אף הצנזורה הצבאית, נחשפתי לתמונות מזעזעות של הרג ופציעה של אזרחים, רעב, מצוקה וסבל אנושי רב מימדים בעזה. שמתי לב שבתגובה לכך הופיעו שתי תופעות: התקשורת הישראלית השמיעה טיעונים שונים (שאין טעם לפרטם) שתפקידם היה להפחית מההלם שתמונות אלה מטילות על הצופה, להצדיק אותם, לנרמל אותם. ונראה, כי טיעונים אלה המצדיקים את הסבל הנוראי הזה אומצו בקלות ובצורה גורפת ע"י אזרח ישראלי רגיל (שחונך בצורה מסוימת ע"י מערכת החינוך הישראלית).
תמונות קשות אלה ונורמליזציה שהן עברו בישראל יצרו בי סערה נפשית גדולה, אך יחד עם זה ידעתי כי מוסר דמוקרטי אינו עולה בקנה אחד עם השתקת קול שאינו מסכים. כשעליתי לישראל, אמרו לי שזו מדינה דמוקרטית, רב-תרבותית: בה מתקיימות ביחד קבוצות שונות (יהודים וערבים; חרדים; אשכנזים וספרדים, רוסים וכו'). נראה כי גם היום בעולם מערבי יש לישראל תדמית דמוקרטית. אם זה כך, היא חייבת לאפשר ואף לעודד כל קבוצה כזאת להשמיע את קולה בלי פחד; רק כאשר מתקיים רב-שיח פתוח בין קולות שונים, אזרחי מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, יכולים לאמץ לעצמם דעה. אימוץ עיוור ע"י הפרט את ערכי הקולקטיב (או של הקבוצה השלטת) אינו התנהגות מוסרית בחברה דמוקרטית.
זה לא מה שקרה במלחמה הזו: יחד עם פגיעה רב מימדית באוכלוסיית עזה שגם כך הינה חסרת כל, המשטר הישראלי עצר בכמויות אדירות מפגינים נגד המלחמה, ניסה לפסול מפלגות ערביות – נציגי נדבך שלם בחברה – מלהשתתף בשיח פוליטי בארץ זו.
אני אישית סירבתי להאמין לצידוקי שפיכת הדמים. בחדשות שמעתי שיש רק מפלגה יחידה המבוססת על שותפות אמיתית בין ערבים ליהודים שיוצאת להפגין ביחד נגד זוועות המלחמה: מפלגת חד"ש. בין המשמרות במילואים הצטרפתי להפגין אתם. מהר מאד נתברר שיש לכך מחיר: נאלצתי לעמוד לבד מול מה שנקרא היום "הקונסנזוס הלאומי בעד המלחמה", ההמון העוין. הרגשתי שרק בשל מחשבותיי אני לא מוסרי, בוגד, אויב ומחבל. אולי לראשונה מאז שעליתי מברה"מ שאלתי את עצמי: האם מותר לי לחשוב אחרת? האם מותר לי להטיל ספקות בפעילות הממשלה? הצבא? התקשורת? האם מותר לי לחשוב שדו-קיום ושלום אפשריים בארץ זו ללא שפיכת דמים? האם מותר לי להתייחס לפלסטינים כבני אדם שווים, כידידים, במקום לשנוא אותם? האם מותר לי לחוות תחושות הזדהות עם הסבל האנושי הזה? האם מותר לי לחשוב לא רק על טובת יהודים ישראליים, אלא על טובת עמים אחרים? האם מותר לי לחשוב ולהרגיש דברים שונים אלה ולא להרגיש אשם בבגידה? (כנראה, ערכים מסוג זה לא כלולים בתכנית לימודים ישראלית רגילה…).
היום, לאחר המלחמה, אני רואה את המבנה של החברה הישראלית כמעוות, עקום ומבוסס על חטא קדמון: הדריסה הכוחנית על האחר על מנת לקבל יותר לעצמי! תאוות בצע! זה החל מהכיבוש המכוער, גירוש ערבים מבתיהם וזה ממשיך עד להיום בצורה של ניצול דורסני וחזירי שקבוצות החזקות, האליטות הישראליות, מפעילות כלפי קבוצות אחרות בחברה הישראלית: הניצול של עדות מזרח, ה"רוסים", ה"אתיופים", העובדים הזרים. אין רב-תרבותיות בארץ זו, יש רק ניצול, שנאה וקנאה של כל קבוצה כלפי קבוצה אחרת: האליטות שונאות ומנצלות את ה"רוסים" והרוסים שונאים את החרדים ומנצלים את האתיופים ואת הערבים ואין לזה סוף. השנאה והקנאה האלה יוצרות דה-הומניזציה של בני תת-קבוצות אחרות המאפשרת לחזקים להרוג אותם ללא התנגדות מצדם של נציגי קבוצות אחרות. איפה המקור? בעקרונות של החברה הישראלית המופצים ע"י מערכת החינוך, התקשורת והצבא! חבר כנסת, שר לשעבר ובעל PHD מ-MIT, עוזי לנדאו, אומר בפורום באוניברסיטה העברית שצריך לשלול זכויות אזרחיות מכל אחד שלא תומך בפתרון צבאי לסכסוך יהודי-ערבי. אל תשכח אותי, ח"כ ד"ר לנדאו, אני לא רוצה את הזכויות של המדינה הפאשיסטית שלך!
להגיד את האמת: לא רע לי בצבא, כי אוהבים אותי שם. רק חבל שאין אהבה בישראל מחוץ למערכת הצבאית שהיא אחד המנגנונים הזורעים את השנאה ואת הכוחניות, ולכן אינני רואה יותר הצדקה מוסרית כלשהי להמשיך לשרת בצבא את המשטר שמפר בצורה כה ברוטלית קווים מנחים בסיסיים ביותר של דמוקרטיה ואנושיות. כולי תקווה שבחד"ש סוף-סוף מצאתי בארץ זו חברים חדשים אמיתיים שיקבלו באהבה אותי וכל אחד ללא הבדל מעמדי או לאומי, ערבי כיהודי, עני כמבוסס, אישה כגבר וכו' שרוצה להתקיים בכבוד לצד אחר ללא תאוות בצע, ללא רצון להתחרות על חשבון של מישהו אחר.
