מייסאא פאוזי א-סמוני, בת 19, נשואה ואם לתינוקת, היא עקרת בית תושבת העיר עזה. להלן העדות שמסרה טלפונית לאיאד חדאד, מ"בצלם", ביום רביעי האחרון (7 בינואר): "ביום ראשון, 4.1.09, בסביבות השעה 09:00 בבוקר, הגיעו חיילים לבית של חמי, רשאד א-סמוני, שנמצא על-יד בניין החברה ההנדסית לבטון בעזה. היינו 14 אנשים בבית, כולנו ממשפחת א-סמוני: אני, בעלי, תאופיק, בן 21, התינוקת שלנו, ג'ומאנה, בת 9 חודשים, חמי, רשאד, בן 41, חמותי, רבאב, בת 38, והאחים של בעלי, מוסא, בן 19, וליד, בן 17, חלמי, בן 14, זיינב, בת 12, מוחמד, בן 11, שעבאן, בן 9, עיסא, בן 7, אסלאם, בת 12, ואיסראא, בת שנתיים.
"החיילים הגיעו לבית ברגל ודפקו על הדלת. פתחנו ואז הם הכריחו אותנו, באיומי נשק, לצאת מהבית. הם היו לבשו אפודים והיה להם נשק אוטומטי. הפנים שלהם היו צבועות בשחור. יצאנו מהבית. וליד ברח מדלת אחרת של הבית, אבל החיילים תפסו אותו.
"החיילים הובילו אותנו ברגל לבית של אח של חמי, טלאל חלמי א-סמוני, בן 50, במרחק של עשרים מטרים בערך. בבית שלו כבר היו 20 אנשים וביחד היינו 35. החיילים עזבו אותנו, וכנראה הלכו לעשות חיפוש בבית של חמי.
"אחרי שעה בערך החיילים חזרו והורו לנו ללכת איתם לבית של ואיל א-סמוני, בן 40. הבית שלו הוא מן מחסן מבטון בשטח של 200 מ"ר בערך, ונמצא במרחק של עשרים מטרים בערך מהבית של טלאל שבו היינו. הגענו לבית של ואיל בשעה 11:00 בבוקר בערך. היו שם כבר 35 אנשים בערך ועכשיו כבר היינו כולנו בערך 70. נשארנו שם עד למחרת בבוקר, יום שני, 5.1.09. לא היו לנו אוכל או שתייה.
"ביום שני, בשעה 06:00 בבוקר, היה שקט באזור. אחד הבחורים מהמשפחה, עדנאן א-סמוני, בן 20, אמר שהוא רוצה לצאת כדי להביא את דוד שלו והמשפחה שלו כדי שיהיו איתנו. חמי, ובן אחיו, סלאח טלאל א-סמוני, בן 30, ובן דוד שלו מוחמד איבראהים א-סמוני, בן 27, עמדו בפתח של הבית והתכוונו לצאת ביחד להביא אותם. ברגע שהם יצאו מהבית ירו עליהם טיל או פגז. מוחמד נהרג במקום והאחרים נפצעו מרסיסים. בעלי ניגש אליהם כדי לעזור ואז ירו עוד פגז או טיל על הגג של המחסן. בגלל העוצמה של הפגיעה נדמה לי שזה היה טיל ממטוס של F-16 .
"כשהטיל פגע נשכבתי על הבטן כשהתינוקת שלי מתחתיי. הכל התמלא עשן ואבק ושמעתי צעקות ובכי. אחרי שהאבק והעשן התפזרו קצת הסתכלתי מסביבי וראיתי 30-20 אנשים מתים ועוד בערך 20 פצועים. חלק היו פצועים קשה וחלק קל. חלק מההרוגים, שהיו הכי קרובים אלי, היו בעלי, תאופיק, שמת מפגיעה בגב, חמי, רשאד,ש נפגע בראשו והמוח שלו היה על הרצפה, חמותי רבאב, אחיו של חמי, טלאל, ואשתו רחמה מוחמד א-סמוני, בת 45, אשתו של בנו של טלאל, מהא מוחמד א-סמוני, בת 19 והבן שלהם, מוחמד חלמי א-סמוני, בן 5 חודשים, שכל המוח שלו היה בחוץ. רזקה מוחמד א-סמוני, בת 50, חנאן ח'מיס א-סמוני, בת 30 וחמדי מאג'ד א-סמוני, בן 22. אני ואחיו של בעלי, מוסא, נפצענו קל. מוסא נפצע בכתף ואני ביד שמאל. הבת שלי, בת 9 חודשים, נפגעה באצבעות של יד שמאל ונכרתו לה האגודל, האצבע השנייה והאצבע השלישית. לקחתי מטפחת ושמתי אותה על היד שלה כדי לעצור את הדימום. הפצועים ששכבו על הרצפה צעקו לעזרה ולא היו מסוגלים לזוז. הילדים הקטנים וסבתא של בעלי, שיפאא א-סמוני, בת 70, בכו.
"בערך רבע שעה אחרי הפגיעה השנייה, מוסא אמר שעדיף שנברח משם לבית של דוד שלו מצד אמא, אסעד א-סמוני, במרחק של 20 מטרים בערך. ברחנו בריצה ודפקנו על השער, אבל אף אחד לא ענה. מוסא קפץ מעל השער ופתח אותו ונכנסו פנימה. היינו אני, הבת שלי, מוסא והאחיות הקטנות שלו איסלאם, בת חמש ואיסרא, בת שנתיים. בבית היו 50-40 חיילים המשפחה של אסעד ועוד אנשים היו מרוכזים באחד החדרים. היו שם בערך 30 אנשים, מתוכם 10-7 גברים. העיניים של הגברים היו מכוסות. אחד החיילים ניגש אלי ונתן לי ולבת שלי עזרה ראשונה. הוא חבש לנו את הידיים ובדק את הדופק. אחר כך החיילים קשרו את מוסא וכיסו את העיניים שלו.
החיילים אמרו לנו שהם ישחררו אותנו וישאירו רק את מוסא ואת דוד שלו עימאד למקרה שיבואו אנשי חמאס. הבנתי שהם התכוונו להשתמש בהם בתור "מגן אנושי". הם הורו לנו לצאת מהבית והלכנו ברחוב מרחק של 500-400 מטרים עד שמצאנו אמבולנס. האמבולנס לקח אותי ואת הבת שלי לבית חולים א-שיפאא. שאר בני המשפחה המשיכו ללכת ברחוב. מאוחר יותר כמה מהם הגיעו גם כן לבית החולים. עד כמה שידוע לי ההרוגים והפצועים שהשארנו מתחת להריסות עדיין שם. לא ראיתי שפינו אף אחד מהם לבית החולים".
