מאת דן יהב
ספר זה, העוסק בתולדות יפו ותל–אביב, הוא עיבוד תמציתי של עבודת הדוקטורט של המחברת. הוא מבוסס בעיקרו על סקירה ולמידה של קטעי עיתונות מהתקופה ועל ניתוח מאמרים בכתבי עת, ונשען פחות על ספרות יפה ועיונית שנכתבה על העיר, שכמותה יש הרבה. מתוך בדיקת הערות הסימוכין הרבות, נראה כי מרבית המקורות לספר הם קטעי עיתונות עבריים – אשר מתארים את חיי היום–יום, החברה, הכלכלה והפוליטיקה – ומקצתם עיתונות ערבית.
"קרובים–רחוקים" הוא מיקרו–קוסמוס של מקורות הסכסוך הציוני–פלסטיני בכללותו. הספר מתאר את הנסיבות שהביאו להתפתחות העימות בין שתי הקהילות הלאומיות בארץ, עימות הנמשך עד היום, הן בתחומי מדינת ישראל והן בשטחים שנכבשו על–ידיה במלחמת יוני 1967.
נראה שקריאת ספר זה תשכנע, בסופו של דבר, את המשוכנעים ממילא. מי שמצדד בעמדה בדבר זכותה המלאה של התנועה הציונית על הארץ – יסכים למרבית טיעוניה של רחל הרט, ואילו מי שמבקר את העמדה הציונית – יימצא בספר הוכחות רבות לקונפליקטים, לסכסוכים ולמיתוסים שמעצבים את עולם הערכים שעוצב כאן.
נמל יפו בשנות ה-30 (צילום ארכיון: אל אתיחאד)
למשל, הסיסמא הציונית בדבר "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", אשר תורגמה לפנטזיה התל–אביבית על אודות "העיר אשר צמחה מן החולות", נחשפת בספר כבלתי מציאותית. מדיניות רכישת הקרקעות המכונה "גאולת הקרקע" נחשפת בספר כמדיניות של רכישת כרמי–גפנים ופרדסים מידי בעליהם הערבים, אשר יושבים על חלק ניכר משטחי תל–אביב. מדובר באדמות אל–ג'יבלי, סבח, שייח' עלי, זריפה, רמדן, חינאוי, אמין נסיף, ועוד (עמ' 119). בשלבים מאוחרים יותר, שכונות ערביות רבות בתוככי יפו ובפרבריה עברו תהליך של ייהוד, וביניהן – אבו–כביר, נוזהה, עג'מי, ג'בליה, סח'נת דרוויש. התהליך אירע גם בעיבורה של תל–אביב (ג'מוסין, שייח' מואניס, מחלול, סומייל, סלמה). כך בתהליך מתמשך של כ-133 שנה, נוצרה בתל–אביב–יפו, ובארץ בכלל, הוויה מרתקת מבחינה גיאוגרפית, חברתית וכלכלית של היפוך היוצרות. היהודים שחיו בארץ עד 1948 כקבוצת מיעוט – הפכו לרוב מכריע, אשר מחזיק בידיו את הבעלות/שליטה בשטחי ארץ נרחבים שבעבר היו בידי התושבים הערבים.
ניתוח מצב התעסוקה והמציאות המעמדית–כלכלית בתל–אביב וביפו – הוא קצר ביותר ואינו ממצה. מורגשת העובדה שהמחברת לא ציטטה או השתמשה במחקריו של פרופ' שמואל אביצור, אשר הרבה לכתוב על הכלכלה ועל האתנוגרפיה המשקית של יפו. המחברת מציינת כי "שכרם של הפועלים הערבים היה נמוך משל הפועלים היהודים, איכות עבודתם הייתה גבוהה יותר, וגם אמינותם" (עמ' 75). עובדה זו עומדת בניגוד לביטוי "עבודה ערבית" שהשתרש בשפתנו כביטוי המתאר עבודה גרועה.
תיאורי רכישת הקרקעות מרתקים, שכן שאלה זו היא אחד הגורמים היסודיים להתפתחות הסכסוך הלאומי בארץ. בתל–אביב וביפו ביקשה התנועה הציונית "להשתדל שכל מיליוני הדונמים האלה ייקנו על ידינו בשביל העם העברי" (עמ' 61). לשם רכישת אדמות, העסיקו מוסדות היישוב היהודי שתדלנים, אשר היו לרוב יהודים–ספרדים. אלה כונו "מגשרים" או "יהודים–ערבים", ועמם נמנו אהרון שלוש, מטלון, אלמליח, שמעון מויאל, ואחרים.
תיאור היחסים הבין–קהילתיים מצביע על נתק ועל עוינות. המחברת מתארת "הרגשת עליונות של המתיישבים האירופים על פני הערבים הילידים", אשר התבטאה ב-"אכזריות ויהירות כלפי הערבים" (עמ' 33).
המנדט הבריטי יצר מצב מורכב עוד יותר, שכן לעיתים קרובות נקט במדיניות של הפרד–ומשול בין שתי הקהילות הלאומיות (למשל, במאורעות 1920, 1921 ו-1929). המחברת מציינת כי במאורעות נהרגו 133 יהודים ונפצעו יותר מ-300, אך מתעלמת מהנפגעים הערבים (עמ' 151). מאורעות אלו החריפו את ניתוקה של תל–אביב העברית מיפו הערבית. האופן בו מטפלת הרט בנושא זה, שונה למשל מדרכו של הספר "תרפ"ט: שנת האפס של הסכסוך היהודי–ערבי" (2013) אשר מתאר את אירועי 1929 בצורה מאוזנת הרבה יותר (ר' "זו הדרך", 2.4).
הספר חסר אינדקס שמות ומקומות וכן רשימת מקורות, וכך קשה לעמוד על אובייקטיביות המחקר. מקומה של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) נפקד מהספר, אם כי גלגולה הראשונה (מפ"ס – מפלגת הפועלים הסוציאליסטית) מוזכר פעמיים (בעמודים 295 ו-297).
רחל הרט,קרובים–רחוקים: יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל–אביב, 1930-1881, הוצאת רסלינג, 2014, 198 עמודים.
