משרד הבריאות ברצועת עזה הודיע הבוקר (ראשון) כי אוסמה ח'ליל אבו ח'אטר, צעיר פלסטיני בן 26 שנפצע מירי צה"ל בהפגנות שהתקיימו ביום שישי האחרון, מת מפצעיו. זאת, בנוסף ל-89 מפגינים שנפצעו במהלך המחאות, מתוכם שמונה ילדים ושתי נשים. מותו של אוסמה ח'ליל אבו ח'אטר, העלה את מספר ההרוגים בהפגנות ברצועה מאז ה-30 במארס ל-132.

בסוף השבוע מסר ארגון גישה שמעבר רפיח פתוח, וצפוי להישאר פתוח ברצף לעוד כחודשיים – כפי שלא היה כבר חמש שנים. ב-12 במאי הודיעה מצרים על פתיחת המעבר למספר ימים, ולאחר מכן עדכנה שימשיך לפעול עד סוף חודש הרמדאן. לפי פרסומים בתקשורת, מצרים החליטה להשאיר את המעבר פתוח עד עיד אל–אדחא (חג הקורבן) שיחול בסוף אוגוסט.

מעבר רפיח (צילום: גישה)

בשבועיים האחרונים של מאי נרשמו במעבר רפיח 7,521 יציאות מעזה למצרים, ו-1,244 כניסות לרצועה, עלייה של כ-80 אחוז בכמות הכניסות והיציאות באפריל. רשויות המעבר במצרים מנעו בזמן הזה את יציאתם של 910 פלסטינים. מנתוני יוני, שהתקבלו עד כה, מסתמנת עלייה נוספת בתנועה במעבר; עד 18 ביוני נרשמו במעבר רפיח 5,808 יציאות מעזה למצרים ו-2,426 כניסות לרצועה.

למרות העלייה במספרים, ממוצע היציאות היומי בימים בהם פעל מעבר רפיח בשנה זו, נמוך בהשוואה לממוצע של השנה הקודמת. ב-2017 עמד הממוצע היומי ליציאות דרך רפיח על 696; ב-2018  המספר צנח ל-414 יציאות ביום. מאז נפתח המעבר באופן קבוע באמצע מאי, ממוצע היציאות היומי ירד ל-350 ביום. עם זאת, היציאות לחו"ל דרך רפיח עדיין גבוהות בהרבה מאלה שדרך מעבר ארז. הממוצע החודשי ליציאות לחו"ל דרך ארז עומד מתחילת השנה על 349 בחודש.

הסיבות המשוערות למספרים הנמוכים יחסית של היוצאים דרך רפיח: ההודעה קצרת המועד והמפתיעה בדבר הפתיחה; עבור רבים תוקף האשרות למדינה שלישית כבר פג, גם הדוחק הכלכלי שהחריף אילץ אחרים לוותר על הנסיעה. בנוסף, קיים חשש מפני תלאות הדרך עד קהיר, שהיו מנת חלקם של רבים מהתושבים שיצאו לאחרונה.

מתחילת 2018 פעל מעבר רפיח במשך 54 ימים, מתוכם ב-49 ימים התאפשרה יציאה מהרצועה. במהלך ימים אלה נרשמו 20,330 יציאות, ו-6,646 כניסות ממצרים לרצועה. לשם השוואה, ב-2017 כולה פעל המעבר 36 ימים, שמתוכם ב-24 התאפשרה יציאה מעזה. במשך כל השנה שעברה נרשמו 16,706 יציאות מעזה ו-18,436 כניסות ממצרים.

בימים אלה אנחנו חולפים על פני ציון דרך מפוקפק: 11 שנים להידוק הסגר על רצועת עזה מצד ישראל. יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005, שבמסגרתה ביטלה ישראל את ישיבת הקבע של חיילים ושל אזרחים יהודים ברצועה, יצרה אצל רבים אשליה שבכך סיימה ישראל את יחסיה עם רצועת עזה, וגם את אחריותה כלפי תושביה. אלא שישראל שמרה לעצמה היבטים מרחיקי לכת של שליטה על תושבי הרצועה, ולהחלטותיה משמעויות דרמטיות – עד כדי חיים ומוות, אך גם לקיום חיי משפחה, עסקים, החלטות קריירה, מצב בריאותי, חיי תרבות, פנאי ואושר אישי – על כמעט כל פרט בחיי התושבים.

מגישה נמסר כי "ב-2007, עם השתלטות חמאס על הרצועה הוטל הסגר במתכונת המוכרת לנו עד היום: מנגנון משוכלל של ענישה כלפי תושבי רצועת עזה. היו לו מטרות מדיניות בעיקר, שהוא נכשל בהשגתן, כבר 11 שנים".