בשבוע שעבר החליטו חברי הכנסת של חד"ש ויתר חברי הרשימה המשותפת להחרים את נאומו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בפני הכנסת (ר' צילום). על רקע זה, השבוע ראיין "זו הדרך" את ח"כ עופר כסיף על המלחמה באוקראינה ועמדת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).

נאומו של זלנסקי מול חברי הכנסת היה חלק מקמפיין נאומים דיפלומטי, שהחל בנאומו המקוון של זלנסקי מול הקונגרס האמריקאי. תוצאתו הייתה – החלטה אמריקאית לשלוח נשק רב לאוקראינה. לאור ההצלחה, החליט זלנסקי לצאת למסע נאומים במדינות שונות, ובכולם חזרה הבקשה הקבועה של הנשיא ליותר נשק, יותר סנקציות והסלמה של הסכסוך. נאומו של זלנסקי בכנסת לא חרג ממסרים אלה.

מול חברי הפרלמנט של מדינות נאט"ו, דרש זלנסקי לנקוט מדיניות של "סגירת השמיים" – כלומר, שחברות נאט"ו יערבו לכך שבשמי אוקראינה לא יטוסו מטוסים של רוסיה או  טילים שזו משגרת. נאט"ו מסרבת לנקוט מדיניות כזו, שתחייב לחימה בין כוחותיה לבין חיל האוויר הרוסי ועלולה להידרדר בקלות למלחמת עולם שלישית. במיליטריזציה הנוכחית, מלחמה כזו עלולה להיות מלחמה גרעינית, שתעלה בחייהם של עשרות או אף מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם.

זלנסקי מודע לחשש זה, ולכן מבטיח בכל נאומיו כי הפחד ממלחמת עולם שלישית חסר ביסוס, משום שרוסיה לא תסתכן צבאית מול ברית נאט"ו. לטענתו, מדיניות סגירת השמיים תוביל דה-אסקלציה, ותאפשר לאוקראינה לחתור לסיומה המהיר של הלחימה. אך בנאומיו באוקראינית, אל קהל תומכיו, אומר זלנסקי דברים שונים בתכלית. הוא זונח כליל את השיח על דה-אסקלציה, ומבטיח להסלים את הלחימה. בנאום וידאו ששידר ב-20 במרס התמקד זלנסקי במשא ומתן עם רוסיה לסיום המלחמה, ואמר כי אוקראינה לא מוכנה לוותר על שטחה ועל עצמאותה הפוליטית. מבחינתו, הדגיש, אם רוסיה לא תקבל את עמדתה של אוקראינה במשא ומתן,  שתפתח מלחמת העולם השלישית.

יתר על כך, זלנסקי משתמש בפלישה של רוסיה לאוקראינה על מנת להדק את אחיזתו הפוליטית במדינה. בעוד התותחים רועמים, העביר זלנסקי חקיקה מהירה לצמצום המרחב הדמוקרטי במדינה ולדיכוי השמאל. ב-15 במרס, לדוגמא, אושר באוקראינה חוק לפיו התנגדות למלחמה וקריאה לשלום ייחשבו תמיכה בכיבוש הרוסי ובגידה במדינה. החוק החדש מטשטש בכוונה את ההגדרה של שיתוף פעולה עם האויב ו"תמיכה חסויה בפעולותיו", כך שניתן יהיה להפעילו בכל עת ונגד כל אחד.

חוק אחר שאושר ב-15 במרס – "החוק להגבלת איגודי עובדים" – לא קשור כלל למלחמה, אולם בעתות שלום היה מן הסתם נתקל בהתנגדות ציבורית חריפה. החוק מגביל את זכותם של עובדים להתאגד ומציב מגבלות בפני איגודי עובדים קיימים. בנוסף אושרו חוקים הפוגעים בזכויות עובדים שונות.

דברי ההסבר הרשמיים שצורפו לחקיקה אנטי-דמוקרטית זו מהממים לא פחות מתוכנם: ראשית נטען כי בעלי ההון התגייסו למען המאמץ המלחמתי, ולכן מאבק נגדם שקול לתמיכה באויב; ובהמשך מוסבר כי לאחר המלחמה יסייעו בעלי ההון בשיקום המדינה, ולכן המדינה צריכה לעזור להם באמצעות הורדת "קשיים והגבלות". המלחמה משרתת את האינטרסים הפוליטיים של זלנסקי, המנצל אותה כהזדמנות לבצר את שלטונו ואת שלטונם של בעלי ההון באוקראינה. הקו הפוליטי של זלנסקי – הגבלת זכויות העובדים, חיזוק כוחו של ההון ואיסור על פעילותן של מפלגות שמאל – הוא רמיסה בוטה של הדמוקרטיה וזכויות האדם באוקראינה.

 

מה עמדתה של מק"י בנושא המלחמה באוקראינה?

עמדת המפלגה מורכבת. היא אינה מציבה טוב מוחלט מול רע מוחלט, אלא מתבוננת בדברים לעומקם. המציאות אינה דיכוטומית, והעמדה שלנו מנסה להתמודד עמה. אפשר לפרוט את עמדת המפלגה לחמישה סעיפים עיקריים: 1. התנגדות למלחמה; 2. הסגת כוחות רוסיה; 3. כיבוד זכות ההגדרה העצמית של אוקראינה; 4. תמיכה בפתרון דיפלומטי; 5. למרות שפוטין הוא זה שפלש לאוקראינה והוא התוקפן, מי שחרחרו את המלחמה הזו הם ארה"ב ונאט"ו.

 

כיצד באה לידי ביטוי אחריות המערב למלחמה?

מאז התפרקות ברית וורשה, הפרו ארה"ב ונאט"ו באופן שיטתי את ההבטחות וההסכמים עליהם חתמו, והוסיפו להרחיב את נאט"ו מזרחה. האחריות של ארה"ב למצבה של אוקראינה כיום היא עובדה, אך זו אינה מפחיתה מאחריותו של פוטין. בניגוד להסכמים שנחתמו בעבר, ובהם הסכמי מינסק, הציבה ארה"ב כלי נשק התקפיים במדינות הגובלות ברוסיה, דוגמת המדינות הבלטיות.

ההשקפה של השמאל הליברלי, הרואה בארה"ב ובנאט"ו סמלים של דמוקרטיה, אינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה. מאז מלחמת העולם השנייה ארה"ב היא כוח שמחרחר מלחמות ומטפח דיקטטורות כדי למנוע עלייה של כוחות שמאל דמוקרטיים. אוקראינה היא רק הדוגמא האחרונה לכך, עם האיסור על פעילותן של מפלגות השמאל והחקיקה נגד איגודי העובדים. זה החל בדיכוי של המיעוטים באוקראינה ובחיזוק התפיסות הלאומניות והימניות במרחב הפוליטי האוקראיני – הכל תחת עינה הפקוחה של ארה"ב ובעידודה.

 

חלק גדול מהציבור הישראלי, במיוחד במחנה הליברלי, מתקשה לקבל עמדה שמדגישה את האחריות של נאט"ו ושל ארה"ב, ומאשים את מק"י בתמיכה בפוטין…

יש הבדל בין עילה למלחמה לבין המלחמה עצמה. את העילה למלחמה סיפקו בעיקר נאט"ו וארה"ב, אך הפלישה עצמה ופעולות הצבא הרוסי הן אחריותו של פוטין. משום שהעמדה שלנו מורכבת, רבים שלא הבינו אותה ייחסו לנו  תמיכה בפלישה ובפוטין. פוטין הוא עריץ – רודן המדכא את עמו שלו, רוצח מתנגדים פוליטיים (למשל עיתונאים ביקורתיים) ומטפח את מעמד האולגרכים הנצלני וחסר העכבות. כפי שהדגיש בנאום בו אמר שיראה לאוקראינים איך עושים "דה-קומוניזציה". קשה להבין מדוע מצדיקים כמה מהקומוניסטים בעולם את מעשיו. הרי האנטי-קומוניזם של פוטין הוא לא רק רטורי אלא גם מעשי. פוטין הוא דיקטטור שרודף את האופוזיציה בארצו ולא בוחל בהרעלת מתנגדים וברדיפת עיתונאים. הניסיון להציג את עמדת מק"י כתמיכה במשטרו של פוטין שגויה מהיסוד. הייתי ראשון חברי הכנסת לבקר את הפליטים שנכלאו בדן פנורמה בכדי להציע תמיכה ועזרה. זו התמיכה בעם הסובל מהמלחמה, להבדיל מתמיכה בשלטונו הנפשע של זלנסקי הפועל נגד עמו שלו בשירות אינטרסים זרים והרסניים – לאוקראינה ולאזור כולו.

 

האם רוסיה היא מדינה אימפריאליסטית?

יש הטוענים כי צריך לתמוך ברוסיה ככוח "אנטי-אימפריאליסטי". אולם גם ניתוח שגוי זה אינו מצדיק את הפלישה. נוסף על כך, הוא לוקה באותן דיכוטומיות שמציגים המבקרים שלנו מהמחנה הליברלי – תפיסה שגויה של טוב מוחלט מול רע מוחלט. המציאות היא מורכבת. צריך להפסיק לחפש בה היגיון בינארי. אם נבחן את רוסיה בכלים מרקסיסטיים, ניווכח כי היא תואמת במידה רבה את ההגדרה של התיאורטיקן המרקסיסטי המצרי סמיר אמין למדינה עם נטיות אימפריאליסטיות, בעיקר ברמה האזורית.

פוטין עושה שני דברים שנראים מנוגדים, אך מנחה אותם היגיון ברור. מצד אחד, רוסיה של פוטין מצויה בתחרות בין-אימפריאליסטית עם ארה"ב. מצד שני, כשנוח לו משתף פוטין פעולה עם האימפריאליזם האמריקאי, כפי שעשה עם ממשלי טראמפ ובוש. זאת, כיוון שאין לפוטין ויכוח מהותי עם הממשל האמריקאי השמרני והפופוליסטי. הבעיה של פוטין היא עם האימפריאליזם האמריקאי בהובלת המפלגה הדמוקרטית. לכן, אם ייבחר שוב נשיא אמריקאי שיהיה שותף נוח לממשל הרוסי – נראה התחממות ביחסים.

לא ניתן גם להתחמק מהתייחסות לסוגיית אוצרות הטבע והמאבק עליהם במלחמה זו. הסוגיה של הפקת הגז והזרמתו היא חלק מרכזי מהסכסוך הנוכחי, מה שממחיש שוב את הנטייה האימפריאליסטית של רוסיה ושל המלחמה.

פוטין ומשטרו מנהלים מערכת אימפריאליסטית אזורית במרחב הפוסט-סובייטי. הם אינם מאפשרים למדינות אלה לבחור במסלול עצמאי מההון הרוסי, ואף "מענישים" מדינות פוסט-סובייטיות שממרות את פי הקרמלין, כמו אוקראינה או גיאורגיה לפניה.

 

כיצד ניתן להסביר את ההזדהות הרבה בציבור הישראלי עם זלנסקי?

אני סבור שאפשר לכנות תופעה זו, באנלוגיה לפינקוושינג, "בלו אנד יילו וושינג". באמצעות נקיטת עמדה חדה נגד פלישה ונגד כיבוש באוקראינה, מנסים להסתיר את מדיניות הכיבוש, הגזענות והאפליה של ממשלות ישראל.

הדיכוטומיות בהן לוקים מבקרינו היא סממן להשפעת התרבות הפוליטיקה שטיפח נתניהו – "מי שלא בעמדתנו הוא אויבנו". תפיסה זו חלחלה למרחב הפוליטי הישראלי, ואף לחלקים בשמאל. כמוה גם התפיסה שטיפח נתניהו, לפיה המנהיג הוא המדינה. רוב המבקרים אותנו על החרמת נאום זלנסקי מזהים באופן מוחלט בינו לבין אוקראינה, אך אנחנו מתעקשים על ההפרדה.

 

מדוע החרימה המשותפת את נאום זלנסקי?

חשוב לציין כי לא רק רוסיה מבצעת פשעי מלחמה, אלא גם אוקראינה. יש עדויות לפשעי מלחמה משני הצדדים. בצד הביקורת הברורה שלנו על הפלישה הרוסית, אנחנו מבקרים  גם את הממשל האוקראיני ואת זלנסקי. האלימות של הצבא האוקראיני כלפי שבויים, לדוגמא, היא פשע מלחמה. חשוב שוב להדגיש: פוטין הוא עריץ ודיקטטור נפשע, אך אין להתעלם מפשעיו של זלנסקי.

עוד לפני המלחמה עשו זלנסקי והמשטר האוקראיני רהביליטציה לפושעי מלחמה ומשתפי פעולה עם הנאצים, כמו סטפן בנדרה שתמונתו מתנוססת בעיריות במערב אוקראינה. קשישים שהיו חברים בארגונים של משתפי פעולה עם הכיבוש הנאצי קיבלו לגיטימציה ואותות כבוד מזלנסקי עצמו בתאריך של חגיגות יום הניצחון. זלנסקי שילב ארגוני ימין קיצוני ולאומני, לרבות המיליציה הניאו-נאצית "אזוב", בצבא האוקראיני ודיכא את דוברי השפה הרוסית באמצעות חקיקה. הציבור האוקראיני ברובו כמובן איננו נאצי, אך הכנסת הכוחות הפשיסטיים למנגנוני המדינה ומיסוד הלאומנות הן תופעות שאנחנו מבקרים.

לכן, בעודנו תומכים בעם האוקראיני נגד הפלישה, אנחנו מתנגדים לממשלתו של זלנסקי. נשיא זה אינו מייצג את האינטרסים של העם. הוא פושע שפועל נגד השמאל ונגד והמיעוטים באופן אנטי-דמוקרטי מובהק. זלנסקי נאם בפני הכנסת במטרה לחולל הסלמה בסכסוך – לבקש נשק (שידע שלא יקבל) ולגעור בישראל על שאינה תומכת מספיק בממשלתו. בנאומו התבסס על השוואות מופרכות ומבזות עם השואה, שהפתיעו אפילו את המרחב הפוליטי הישראלי.

חשוב שעמדתנו תהיה ברורה ולא תנוסח בצורה המשתמעת לשתי פנים. אנחנו מבקרים את הפלישה המרושעת של פוטין לאוקראינה, אך גם מסבירים את תפקידו של האימפריאליזם המערבי בליבוי הסכסוך.

בתקופת המלחמה הקרה חתרה המדיניות האמריקאית להקיז את דמם של הסובייטים עד אחרון האפגנים. המדיניות האמריקאית הנוכחית היא להקיז את דמם של הרוסים עד אחרון האוקראינים. זלנסקי הוא ראש החץ של מדיניות זו, ולכן הוא מסוכן לעם האוקראיני ולאינטרסים האמיתיים שלו.

עידן סלוצקר