ההצעות לדחות את גיל הזכאות של נשים לקצבת זקנה ולפנסיה מגיל 62 לגיל 64 או 67 משמען פגיעה משמעותית ביכולתן של רוב הנשים בגילאים אלה להתקיים כלכלית. מסקנה זו עולה מניתוח שערכו נוגה דגן בוזגלו, אתי קונור–אטיאס ואריאן אופיר ממרכז אדוה, שהתבסס על נתוני שלושת מפקדי האוכלוסין האחרונים – 1983, 1995 ו-2008.

במהלך השנים שבין 1983 ל-2008 גדל שיעור ההשתתפות של נשים בנות 60 ומעלה בשוק העבודה: זה של בנות 64-60 גדל מ-20.1% ל-41.2% וזה של בנות 69-65 גדל מ-9.6% ל-16.6%. קו החתך היה ונותר גיל 60: ב-2008, שיעור ההשתתפות ירד מ-61.7% בגיל 59-55 ל-41.2% בגיל 64-60 ול-16.6% בגיל 69-65. במספרים מוחלטים מדובר בירידה מכ-109,000 נשים לכ-62,000 ולכ-16,500, בהתאמה.

מאפייניה של תעסוקת נשים אחרי גיל 60 מגדילים את הספקות באשר ליכולתו של שוק העבודה הישראלי לפרנס בכבוד נשים בגיל זה: תעסוקת נשים מעבר לגיל 60 פירושה מעבר להעסקה במשרה חלקית: לפני גיל 60, לפחות שני–שלישים מהנשים הועסקו ב-2008 במשרה מלאה. אחרי גיל ששים כמחצית – 47.5% – מהנשים בשכבת הגיל 65-60 וכשלושה רבעים – 71.4% – מהנשים בנות 69-65 הועסקו במשרה חלקית. ועוד: המעסיק הגדול ביותר של נשים מעל גיל 60 היה ענף השירותים הציבוריים – 59% בקרב בנות 64-60 ו-61% בקרב בנות 69-65. אם עד גיל 64 ענף החינוך של השירותים הציבוריים היה המעסיק הגדול, הרי שאחרי גיל 65 המעסיק הגדול היה ענף הרווחה והסיעוד, שבו העיסוק הבולט הוא עבודת טיפול, שאינה מצריכה הכשרה מיוחדת. כמו כן, תעסוקה מעבר לגיל 60 מאופיינת בקיטוב בין שתי קבוצות מובחנות: האחת, מיעוט מהנשים בנות 69-60 – של נשים המועסקות במשרה מלאה בעיסוקים ניהוליים או פרופסיונאליים ובשכר גבוה – 15,000 שקל ומעלה; השנייה, רוב של נשים המועסקות במשרות חלקיות בעיקר בטיפול, פקידות ומכירות ובשכר נמוך. 72.1% מהמועסקות במשרה חלקית בנות 64-60 השתכרו עד 5,000 שקל; 63% מהמועסקות במשרה חלקית בנות 69-65 השתכרו עד 3,000 שקל לחודש.

לדברי חוקרות אדוה "נתונים אלה מצביעים על כך שרוב הנשים העובדות בגיל שמעל 60 עושות זאת בלית ברירה, כיוון שסביר להניח שאין להן הכנסה מפנסיה או שהכנסתן מפנסיה נמוכה מאוד ואזי עליהן להסתמך בעיקר על קצבת הזקנה. הממצאים של מרכז אדוה תומכים, אם כך, בהגדלת קצבת הזקנה ובו בזמן באי–דחיית גיל הזכאות לקצבת זקנה ולפנסיה".