האם הפלישה המשטרתית למסגד אל-אקצא, הכאתם של מתפללים במקום הקדוש ביותר למוסלמים בפלסטין ומעצרם של מאות בעיצומו של הרמדאן הביאו ביטחון? האם שליטה באמצעות טרור ממלכתי על מיליוני בני אדם שנשללו מהם זכויות בסיסיות תורמת לביטחון? האם בכלל הביטחון עומד בראש סדר העדיפויות של הימין הקיצוני שבשלטון?
עבור רבים מאזרחי ישראל היהודים הכיבוש והאפרטהייד רחוקים מהלב ומהעין. אבל כיבוש ואפרטהייד הופכים לעיתים קרובות ל"שאלה ביטחונית", "לאיומים על ישראל" ו"לזירות טרור"; וגורמים לקורבנות בנפש בערי ישראל או בהתנחלויות. חפים מפשע נהרגים על מזבח אותו "ביטחון" היקר כל כך לימין ושהוא מתקשה כל כך להשיג; כי לא ניתן להשיג "ביטחון" עם כיבוש ואפרטהייד. וככל שהימין בשלטון מעמיק את הכיבוש ואת משטר האפרטהייד – כך ה"ביטחון" הולך ומתרחק מחיי היומיום של שני העמים.
תחת חזות ה"ביטחון" המדובר כל כך מסתתרת המטרה האמיתית של ממשלת נתניהו: להחזיק את השלטון בכל אמצעי. אחד מאמצעים אלה הוא הגברת הטיהור האתני של העם הפלסטיני. אלה עיקר מעשיה של שממשלת הימין מאז הקמתה, זה כ-100 ימים. למען מטרה זו ניתן להצית מלחמות ושסופן ידוע מראש – בן-גביר ודומיו ירקדו על דמם של ההורגים.
נהוג לומר ש"האקדח שהופיע במערכה הראשונה של הצגת התיאטרון, יירה במערכה השלישית". זו אמירה המיוחסת למחזאי הרוסי הנודע אנטון צ'כוב. ממשלת הימין הקיצוני כבר הציבה את האקדח על השולחן ובשבוע האחרון החלה לירות. את המחיר בדם ובדמים – נשלם כולנו.
