מה מאחורי האינתיפאדה הלבנונית

אירועי השבועות האחרונים, מאז יצאו ההמונים הלבנוניים לרחובות במחאה אדירה נגד המצב הכלכלי במדינה, הוכיחו כי שינוי מהפכני של המשטר בלבנון מורכב ומסובך בדיוק כמו המשטר עצמו. המורכבות של המשטר בלבנון נעוצה בהיותו מערכת רב-קוטבית; כל קוטב דוגל בפרויקט הפוליטי שלו, הנסמך על גוש עדתי, מבנה אידאולוגי, אינטרסים אזוריים ובריתות בינלאומיות. עם זאת, האינטרס המשותף של כל הקטבים הללו הוא שימור המערכת האלקטורלית, הפוליטית והמעמדית – אותה מערכת המאפשרת לבעלי ההון, לבנקים, לחברות הגדולות, ל"נסיכי העדות" ולתאגידים רב-לאומיים לבזוז ולרושש את העם הלבנוני.

בתנאים של המשטר הזה, העובד הלבנוני, אשר נולד כבן של עדה מסוימת ובאזור מסוים, הוא מלכתחילה שותף בכוח בנרטיב מובהק ובמבנה אידיאולוגי שלם. מבנה זה משרת פרויקט פוליטי עדתי זה או אחר, ובה בעת מעוות ומסתיר את זהותו המעמדית של העובד. צורת משטר זו איתנה מאד, והיא חונקת את מעמד העובדים יותר מכל משטר סמכותני או משטר צבאי ערבי, בו המעמד השליט הוא הומוגני ומצומצם.

ולמרות זאת, הוכיח הציבור הלבנוני כי הוא מסוגל ליצור את הרגע המהפכני יוצא-הדופן, אשר מנפץ את המחסומים העדתיים והאידאולוגיים. זה הרגע שמחזיר אנשים לזהות המעמדית האמיתית שלהם והם חשים אותם כאב וחוסר צדק. רק במאבק עממי ברחובות הם מבטאים את המכנה המשותף הממשי, החוצה עדות, מפלגות ונרטיבים אידיאולוגיים מעוותים. או אז הם חווים את היכולת הקולקטיבית לחולל שינוי.

אך בתנאים של שיטה כה מורכבת וייחודית, ועל רקע הספונטניות וחוסר הארגון של ההתקוממות – בולט היעדרה של מסגרת ארגונית עממית, המולידה את תוכניתה ואת הנהגתה של ההתקוממות. העדר המסגרת העממית  מונע את השלמתה של הזדמנות יוצאת דופן זו. וכאשר ההזדמנות חולפת, שבים האנשים לקנטונים העדתיים שלהם. זה מה שקרה ומה שקורה בבירור בציבור הלבנוני.

אין עדיין מהפכה בלבנון – התנועה וההתקוממות עוד נמצאות בנעוריהן. בגלל גורמים אישיים ואובייקטיביים, הן טרם הבשילו למהפכה אמיתית – כלומר הפיכה אמיתית של היסודות הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של המשטר. הזוהר המהפכני של ההפגנות פוחת ומספר המפגינים מצטמצם. האנשים המתקוממים ברחובות לאחרונה אינם גוש הומוגני אחד מבחינה מעמדית עם אותן דרישות והשקפות. אלה ציבורים שלכל אחד מהם אופי שונה; כל אחד עם תפיסה שונה של ה"מהפכה" ושל "הממסד" נגדו הוא מתקומם. הרגע יוצא הדופן שהתהווה בראשית הדרך, שבו התמוטטו החומות האזוריות והעדתיות הכוזבות ונחשפה הזהות המעמדית האמיתית – נגוז. הוא לא דוכא בכוח זרועות הביטחון של המשטר, אלא באמצעות ליבוי היריבויות הממסדיות הרב-קוטביות בלבה של ההתקוממות. עם זאת, הרגע ההוא חשף את מבנה המערכת ויצר חלל אליו ניתן יהיה לחזור בתנאים פוליטיים בשלים יותר.

היעדר הארגון הפוליטי הוא שאיפשר לאנשים כמו סמיר ג'עג'ע, ואליד ג'ונבלאט, פואד סיניורה ונג'יב מיקאתי, המושחתים של תנועת "14 במרס", סוכני סעודיה על סוגיהם וסוכני השגרירויות המערביות, לדבר בשם ההמונים המתקוממים ולהשתמש בתנועה בהתאם לחישוביהם הפוליטיים. הסתננות זו איפשרה לאידאולוגיה כוזבת המכוונת נגד "נשק ההתנגדות" לחלחל לתנועה. זה שיח ישן, המנסה להעמיס על ההתנגדות לישראל ולהגמוניה האמריקאית את כל משקל המצב הכלכלי. אך האמת היא כי אלה הנמצאים בחיקם של פרויקטים אמריקאיים וסעודיים הם-הם שמכרו את המדינה לחברות גדולות, למשקיעים זרים ולבנק העולמי.

בשיא ההתקוממות התפטר סעד חרירי – האיש שאינו פוסע אפילו צעד אחד ללא אישור אדוניו בסעודיה – מראשות הממשלה, בטענה כי הוא נענה לדרישות העם. אז החלו לשווק אותו כמה מן האופורטוניסטים ה"רוכבים על הגל", שהכריזו על עצמם דוברי התנועה, כגיבור היחיד שאוזנו כרויה לדופק הרחוב. לאחרונה אפילו עלה שמו שוב כמועמד לקבלת המנדט להרכבת הממשלה החדשה! אך האמת היא שאין בפוליטיקה הלבנונית מי שנושא באחריות להידרדרות הכלכלית והפוליטית של המדינה כמו סעד חרירי, שמשפחתו שולטת במערכת הכלכלית הלבנונית מאז הסכם "טאיף".

בתוך כל האבסורד הזה, בהתקוממות ישנו גם גרעין המורכב מקומוניסטים, אנשי שמאל ותומכי ההתנגדות. גרעין זה ניסה, עוד מראשית הדרך, לכוון את ההתקוממות העממית אל המטרה המפחידה את המשטר: הבנק המרכזי. עם הסיסמא "יופל שלטון הבנק", הם יצאו נגד הביזה הפיננסית של לבנון בידי המעמד השליט ותאגידים זרים, המתבצעת בחסות קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי והאימפריאליזם האמריקאי.

כוחות הביטחון, שלא התערבו משמעותית בשום התכנסות מאז תחילת ההתקוממות, הגיבו מיידית ובאלימות קשה רק כאשר קבוצה של צעירים קומוניסטים ניסתה לקיים מחאה לא-אלימה במבנה של איגוד הבנקים. כוחות הביטחון עצרו אותם בכוח, ללא שום סיקור מצד כלי התקשורת המצויים בשליטת בעלי ההון. כי זה הדבר שמפחיד את בעלי ההון יותר מכל: הפניית ההתקוממות לכיוון מעמדי אמיתי. רק כאשר קול "השנאה המעמדית" יעלה ויהיה מאורגן, נראה את כל האופורטוניסטים המנסים לרכוב על ההתקוממות נמלטים בבהלה למקומם הטבעי, לחיקו של השלטון.

חסן מסארווה

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך" ופורסמה במקור בעיתון "אל-אתיאחד", תרגום: נסים מוסא