ב-7 באוקטובר אירעה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס על יישובי הדרום. בתגובה יצאה ישראל למלחמה רצחנית לא פחות, תוך הרג המוני של אזרחים, הרס חסר-תקדים של רצועת עזה ופגיעה בבתי חולים, באוניברסיטאות, במסגדים, במונומנטים היסטוריים ועוד.

המלחמה נמשכת זמן רב יותר מכפי שמישהו שיער. אלפי חפים מפשע נהרגו בעזה ובישראל, והחטופים עדיין מוחזקים בידי החמאס ולא ממש מעניינים את ממשלת הימין – במקרה הטוב. במקרה הרע, הממשלה מפקירה אותם כדי לבסס את הכיבוש מחדש של רצועת עזה ולשוב ולהקים את התנחלויות גוש קטיף.

המשך המלחמה מעלה שאלות קשות על מדיניות ישראל כלפי החמאס השולט ברצועת עזה. המלחמה נמשכת כמעט חצי שנה, ועדיין לא ברור מתי וכיצד היא תסתיים. ראש הממשלה נתניהו ועושי דברו מדברים על "מלחמה עד הניצחון המוחלט", אשר צפויה להמשך עד "הניצחון הסופי". מה יכלול אותו "ניצחון סופי"? האם נתניהו עצמו יודע?

"מדוע ישראל לא מצליחה לנצח את החמאס"? – שואלים רבים בימים אלה, ולא מוצאים תשובה. יש לכך כמה תשובות אפשריות, אך אני מבקש להציע את התשובה הפשוטה ביותר – ממשלת נתניהו פשוט אינה מעוניינת בכך.

לישראל הייתה יכולת ואפשרות לחסל את ראשי חמאס ולנטרל את היכולות הצבאיות שלו עוד לפני פרוץ המלחמה, לו הייתה רוצה בכך. לדעתי, ממשלת ישראל אינה מעוניינת בחיסולו המלא של חמאס משום שארגון זה משרת את האינטרסים של ישראל וארה"ב במזרח התיכון: פילוג פנים-פלסטיני והנצחת הכיבוש.

מבחינת ישראל, התועלת העיקרית בשלטון חמאס ברצועת עזה היא מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. שלטונו של חמאס מאפשר לישראל לטעון, כי כינון מדינה פלסטינית ריבונית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה תוביל למתקפות טרור על שטחה, ולכן אין פתרון זולת שליטה ישראלית בשטחים אלה. במילים אחרות, המשך הכיבוש. הימין הישראלי ניסה, מנסה, וימשיך לנסות לקבור בדרך זו את פתרון שתי המדינות.

במקום פתרון מדיני, משווק הימין הישראלי לציבור את האשליה, כאילו אפשר לסיים את הסכסוך באמצעות "הכרעה". כלומר, שימוש בכוח כדי להביס את הפלסטינים כחלופה למשא ומתן ופשרה. לרעיון ההכרעה כמה פנים.  אחד מהם הוא – חיזוק הכוחות הפלסטיניים התומכים במאבק מזוין ללא פשרות. כדי להשיג זאת, חיזקה ישראל ארגונים אסלאמיסטיים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, במטרה להחליש את פתח' ואש"ף ולדחוק אותם מעמדת ההנהגה. ישראל העדיפה לחזק את חמאס, השואף במוצהר לכונן מדינה אסלאמית בכל השטח שבין הירדן לים, ולא לנהל משא ומתן עם אש"ף.

הקונספציה ששלטה בישראל עד 7 באוקטובר גרסה ש"שקט ייענה בשקט": ישראל תתן מחוות לחמאס וזה לא ישגר לעברה רקטות. כבר דובר רבות במדיניות העברת הכסף הקטארי שיישם נתניהו – כסף שיועד לכאורה למטרות הומניטריות ולשיפור חיי האזרחים ברצועה, אך בפועל חיזק את ארגון החמאס. נתניהו האמין שאם יעביר מיליוני דולרים לרצועת עזה, הוא יקבל בתמורה שקט מדיני וצבאי ארוך טווח. אך הסכומים האדירים שנתניהו אישר לקטאר להעביר באמצעותו אפשרו לחמאס להצטייד בנשק רב, באמצעותו יצאה לפועל מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר.

מדיניות חיזוק הארגונים האסלאמיסטיים הקיצוניים על חשבון כוחות לאומיים פרוגרסיביים אינה ייחודית לישראל. מדיניות זו אפיינה ומאפיינת פרויקטים קולוניאליים, והיא תמיד מתפוצצת בפרצופם של מבצעיה. דוגמא ידועה לכך – שיתוף הפעולה של ארה"ב עם הטליבאן ועם אל-קאעדה נגד ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן ונגד ברית המועצות. משיתוף פעולה זה הפכו למציאות אחד המשטרים האסלאמיסטיים החשוכים בהיסטוריה וארגון טרור עולמי, אשר ב-11 בספטמבר 2001 ביצע את הפיגוע הקטלני ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית.

לתומכים בהמשך המלחמה עד "הניצחון המוחלט" אני אומר: לעולם לא יושג ניצחון כזה. הוא לא יושג כי ממשלת נתניהו לא רוצה בסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. החמאס שואף להמשיך ולשלוט ברצועת עזה, ולישראל הרשמית נחוץ החמאס כדי להמשיך ולהתבוסס בסכסוך הישראלי-פלסטיני. את מחיר המלחמה משלמים הם ואנחנו – בני שני העמים. עד שלא תקום מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל, נמשיך להרוג, להיהרג ולדמם בשם החזון הציוני של עליונות יהודית מהירדן ועד הים.