הרחוב בוער. הציבור דורש את התפטרותם של בנימין נתניהו ושל ממשלתו הימנית. לעיתים נדמה שהליכודניקים שעדיין תומכים בקוסם (לשעבר) הם רק אלה היושבים בממשלתו. אבל ברחובות הם אינם מעזים לתמוך במנהיג מפלגתם. חודש וחצי של מחאה המונית מתעצמת נגד ממשלת הימין, שהחל בהפגנה היהודית-ערבית נגד הסיפוח והכיבוש בכיכר רבין ב-6 ביוני, לימד אותנו כמה דברים.
יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש) ליד הגדל האדום והכרזה "דמוקרטיה לכולם", אמש, בהפגנה נגד ממשלת הימין ליד הכנסת (צילום: זו הדרך)
המסקנה הראשונה: ממשלת הימין במגננה. נתניהו התחמן סבר שנטרול בני גנץ ואנשיו יאפשר לו לשוב ולהשתולל: כיבוש מעמיק, מדיניות ניאו-ליברלית מקיפה, הפחדה גוברת. אבל לא הפעם. בהבדל מהמחאה ההמונית בקיץ 2011, הפעם נלחמים על הלחם. הנחישות של המפגינים, בייחוד הצעירים, גדולה הרבה יותר.
המסקנה השנייה: ממשלת הימין, ונתניהו בראשה, בפאניקה. ההתמדה במדיניות הניאו-ליברלית במהלך השלב הראשון של הקורונה ובחודשי ההפוגה הולידה אסון בריאותי, כלכלי וחברתי. תוכנית כלכלית אחר תוכנית כלכלית, קבינט אחר קבינט, הם רק ביטויים להיעדר כל אסטרטגיית יציאה – אותו מושג שהשתלט על חיינו לפני כמה חודשים, אך ממשלת נתניהו-גנץ לא השכילה לאמץ (ר' עמ' 5 בגיליון השבוע של "זו הדרך").
המסקנה השלישית: בקרקס נתניהו הפך הקוסם ללוליין המהלך על חבל דק. לנתניהו לא נותר אלא לוותר על מנת להציל את עורו ואת ממשלתו. המענק שהובטח לאזרחים, הוויתור למסעדנים, פתיחת הבריכות וחדרי הכושר, מלמדים שמי שנאבק – זוכה, או לכל הפחות משפר את מעמדו. כך גם נרשמו ההישגים בשביתות של העובדים הסוציאליים והאחיות. כעת, העובדים, המעסיקים הקטנים והבינוניים, העצמאים והמובטלים מבינים שרק באמצעות מאבק נחוש ועקבי ניתן להגיע לתוצאות.
המסקנה הרביעית: ככל שחולף הזמן המאבק נחוש יותר, מקיף יותר ופוליטי יותר. אפילו תנועה כמו "הדגלים השחורים", הנאבקת זה כשנה וחצי, הבינה שאין די בקריאה "ביבי הביתה". אמיר השכל, שהופיע בקבלת השבת המחאתית שנערכה ביום שישי האחרון ליד מעון ראש הממשלה, הבהיר היטב ש"המאבק לא יסתיים עם התפטרותו של נתניהו". השכל הציג חזון ("יש לי חלום" אמר, במחווה למרטין לותר קינג) בדבר חברה דמוקרטית וצודקת, ללא כיבוש וללא אפליה.
המסקנה החמישית: בהפגנות ישנם המניפים דגל שחור לאות מחאה נגד נתניהו, אך גדל מספרם של המניפים את הדגל האדום של השוויון. למרבה הצער, ישנם הממשיכים להניף דגל לבן – דגל הכניעה: בראש ובראשונה הנהגת ההסתדרות (ר' עמ' 3 בגיליון השבוע של "זו הדרך"), אך גם המעסיקים שכינסו את ההפגנה בכיכר רבין ב-11 ביולי "ללא פוליטיקה". חלקם נטשו את המערכה מתוך העדפת האינטרסים המעמדיים ארוכי הטווח על פני הפלת ממשלת הימין.
המאבק לדמוקרטיה ולצדק חברתי נמשך השבוע בשורה של הפגנות ברחבי הארץ, בהן ההפגנה הערבית-יהודית "למען פרנסה בכבוד" שהתקיימה במושבה הגרמנית בחיפה. אך הגדולה ביותר הייתה ההפגנה שהתקיימה בשבת האחרונה בגן צ'רלס קלור בתל-אביב, במהלכה קראה השחקנית אורנה בנאי לנתניהו להתפטר מתפקידו. "למען הסר ספק, לא באתי לכאן הערב כדי לקרוא לראש הממשלה להתעשת", פתחה בנאי את נאומה. "באתי לכאן לקרוא לראש הממשלה להתפטר. נמאס לנו מהשקרים, מאזלת היד, מהחלמאות, מהניהול הכושל, מהאטימות ומהניתוק של ראש הממשלה ושל העבדים הנרצעים שלו. זו ממשלה אכזרית, מנותקת, נטולת ערכים בסיסיים כמו יושר וצדק". בקהל, כמו גם בהפגנה שנערכה באותה שעה ליד מעון רה"מ בירושלים, הונפו הדגלים האדומים אל-על.
