הסכם היסטורי" (לפי ראש הממשלה ושר החוץ, יאיר לפיד), "לא הסכם היסטורי" (לפי ראש הממשלה החלופי ושר ההתיישבות, נפתלי בנט) ו"אסון לעם ישראל" (לפי ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו). אלה עיקרי הדברים שנשמעו בצמרת הפוליטית המקומית סביב ההסכם שנחתם בשבוע שעבר מול לבנון בתיווכה של ארה"ב. אין טעם לחטט בהתייחסויות הפוליטיקאים הממסדיים להסכם. אך עולה שאלה קריטית, אותה לא הציגה התקשורת הישראלית ולו פעם אחת במהלך המו"מ לחתימתו או אף לאחר אישורו: מדוע הפגינה לפתע ארה"ב דחיפות כה משמעותית "לסגור את ההסכם", לאחר עשור בו דשדש המו"מ בין הצדדים?

ראש הממשלה יאיר לפיד מביט מהמסוק לעבר אסדת החיפושים במאגר כריש (צילום: לע"מ)

התשובה פשוטה לכאורה: ארה"ב מנסה להעמיק את שליטתה באזור, מעבר לגבולות מדינת ישראל. ישנם הסבורים כי הממשל האמריקאי מעוניין להחיש את פיתוח שדה הגז במאגר כנא הלבנוני ("מאגר צידון" בגרסה הישראלית). זאת על מנת להקל במעט על המשבר החמור הפוקד את הכלכלה הקפיטליסטית בלבנון.

פרשנים הוסיפו כי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מעוניין לפתח שדות הפקה חדשים, על מנת להוביל גז נוסף לאירופה המתמודדת עם מצוקה אנרגטית קשה בעקבות המלחמה באוקראינה. מסיבה זו מעוניינת ארה"ב לקדם גם בנייה של צינור, אשר יוביל גז מישראל ומקפריסין ("איסטמד") לאירופה המערבית. שלוש התשובות אינן סותרות, והן מרכיבות יחדיו את הדחיפות בהשלמתו המהירה ככל האפשר (תוך ויתורים ישראליים) של המו"מ.

האיש הנכון במקום הנכון

המתווך האמריקאי שנבחר למשימה הוא הישראלי עמוס הוכשטיין (נולד בירושלים ב-1973 ושירת בצבא). הוכשטיין הוא איש עסקים שכיהן כסגן נשיא חברת הגז האמריקאית טלוריאן. כיום הוא מכהן כיועצו של נשיא ארה"ב לענייני אנרגיה, כדיפלומט וכלוביסט מטעם חברת נובל אנרג'י, השולטת במספר שדות גז ונפט בתחום  המים הכלכליים של ישראל ובהם תמר, לוויתן ותנין.

לפני שנתיים רכשה את "נובל אנרג'י" ענקית הנפט האמריקאית "שברון" (על כך בהמשך). שכרו של הוכשטיין בטלוראין עמד על 700 אלף דולר בשנה, ועוד מיליון דולר באופציות למניות. בעבר היה הוכשטיין חבר במועצת המנהלים של חברת הנפט והגז "נפטוגז" הגדולה באוקראינה, אשר הכנסותיה השנתיות, טרם הפלישה הרוסית, הוערכו בכ-9 מיליארד דולר.

חגיגת תאגידי האנרגיה הענקיים

ממשלת לבנון כבר בחרה את הזוכה בפרויקט חיפוש והפקת הגז במאגר כנא: חברת טוטאל הצרפתית. חרף המחלוקות בין לבנון לישראל, יש ביניהן הסכמה מלאה בכל הקשור בניהול אוצרות הטבע בשטחן. מאגרי הגז והנפט במים הכלכליים שלהן נמצאים לכאורה בבעלות המדינה ובשירות האזרחים הלבנונים והישראלים. אך בפועל הם נמסרו לידיהם של תאגידי ענק אמריקאיים או אירופיים. זה אך ביטוי נוסף למדיניות הניאו-ליברלית המאפיינת את כל הממשלות במזרח תיכון.

טוטאל הופרטה ב-1993, והיא תאגיד האנרגיה הרב-לאומי החמישי בגודלו בעולם, לאחר אקסון מוביל האמריקאית, של האנגלית-הולנדית, בי.פי. (לשעבר "בריטיש פטרוליום") הבריטית-אמריקאית ושברון הפועלת בין היתר בישראל. טוטאל מעסיקה יותר מ-100 אלף עובדים ברחבי העולם ומחזור העסקים שלה נאמד אשתקד ב-184 מיליארד דולר. יצוין כי עובדי בתי הזיקוק, בהם מחזיקה טוטאל ברחבי צרפת, מנהלים בימים אלה שביתה הנמשכת כבר שבועות (ר' עמ' 8).

ומי זכה במטמון הישראלי? מאגר כריש הממוקם מאה ק"מ מערבית לחיפה וסמוך למים הטריטוריאליים של לבנון, היה סלע מחלוקת בין שתי המדינות (ע"ע איומי מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה). לאחר השגת ההסכם, נמסר המאגר לשותפות בין נובל אנרג'י (כעת שברון) לדלק קידוחים הנמצאת בבעלות יצחק תשובה. איזה עולה קטן! הרי אותו הוכשטיין שהוזכר לעיל היה לוביסט של נובל בטרם טרפה אותה שברון. שותפות נובל-תשובה מכרה את אחזקותיה לחברה הבריטית-יוונית אנרג'יאן לפני כחמש שנים בכ-150 מיליון דולר.

היראו מופתעים: אזרחי ישראל כמעט שאינם נהנים מאוצרות הגז שנתגלו. הבטחותיו של נתניהו עם גילוי שדות הגז ל"גשם של דולרים" – טרם מומשו. סביר מאוד להניח כי גם לאזרחי לבנון צפוי גורל דומה.

אפרים דוידי