"אם לפלסטינים כל כך רע עם הכיבוש הישראלי, ואם המעסיקים הישראלים עושקים אותם עד כדי כך", שאל אותי לאחרונה בר פלוגתא ישראלי, "אז מדוע הם מתדפקים בהמוניהם כדי לעבוד בישראל, ואפילו בהתנחלויות עצמן?". "נניח שאנחנו שכנים", עניתי, "ואני בא עם אקדח שלוף, משתלט לך על הבית, לוקח אותך כבן ערובה, שולט במשק הבית שלך, במזון, בתרופות, באיך ומתי אתה מסתובב בין החדרים, מתי מותר לך לצאת לגינה או למרפסת; ואני מכריח אותך לשפץ לי את החדרים שכבשתי ממך, ואז אני מכריח אותך לגדל לי ערוגה של עגבניות בגינה שגזלתי ממך, ואוסר עליך לגדל עגבנייה אחת בחלקת הגינה שלך. ואז אני מכריח אותך לקנות את היבול שלי, במחיר שלי – ובתמורה שתכין לי עוד ערוגה ועוד ערוגה – האם אתה באמת חושב שאני בחרתי לגדל עבורך ולקנות ממך את העגבנייה מרצוני החופשי?".
זה, פחות או יותר, מצבם של כמאה אלף עובדים פלסטינים מהגדה המערבית וירושלים המזרחית העובדים היום בישראל, או אצל מעסיקים ישראלים בהתנחלויות שבשטחים הכבושים. מדובר בכשליש מכוח העבודה הפלסטיני. אחוזי האבטלה בשטחים עמדו בשנת 2015 על 27%. שכר המינימום הפלסטיני עומד על 1,450 ₪ לחודש. מפעל הכיבוש וההתנחלויות – שממנו נגזרת הפיכתם של מיליוני פלסטינים לעובדים וצרכנים שבויים, וגזל של קרקע, מים ומשאבים טבעיים – הופך את האקסיומות של "הכלכלה החופשית" למגוחכות עוד יותר.
עמלת הכיבוש
במקום ערכי "כיבוש העבודה" של התנועה הציונית בראשית דרכה, הלכה והתחזקה אחרי הכיבוש של 67' המגמה של "הגזעת העבודה". רוב רובם של העובדים הפלסטינים מועסקים בעבודת כפיים בתחומי הבניין והחקלאות. נורמות האפרטהייד ששולטות בשטחים אינן פוסחות על יחסי העבודה. על הנייר, המדינה דורשת מהמעסיקים לשלם מסים ולהפקיד כספים עבור הזכויות הסוציאליות של העובדים – אך בפועל היא מתעלמת מאי-העברת התשלומים המלאים עבור אותן זכויות. רישיונות העבודה של העובדים רשומים על שם מעסיקיהם, וכך יוצא שהעובד תלוי במעסיקו כדי לעבוד בישראל. תלות זו מנוצלת בידי מעסיקים וקבלני כוח אדם רבים לשם גביית "עמלות" תיווך מן העובדים, בסכום שבין 1,500 ל- 2,500 ₪ לעובד לחודש.
מדי בוקר – או, ליתר דיוק: בשעות הקטנות של הלילה – עוברים רבבות עובדים פלסטינים בדיקות ביטחוניות יסודיות במעברים השונים. הצפיפות הקשה ובזבוז שעות ארוכות הם מחזה שגרתי במעברים. לעתים, העובדים מקבלים "מספרים". עובדים רבים מגלים חדשות לבקרים שהרישיון שלהם נשלל או הוקפא, ללא כל הסבר. מנגנונים מושרשים של אי שקיפות משמשים להחרפת העושק של העובדים הפלסטינים. רשויות הביטחון מנצלות את חולשתם של העובדים הפלסטינים לא רק כדי למנוע מהם ומבני משפחותיהם המורחבות להשתתף בכל פעילות פוליטית (למשל: הפגנות נגד הגדר), אלא גם כדי להטיל אימה על עובדים קשי יום, ולגייס מתוכם משתפי פעולה בתמורה לאי ביטול ההיתר.
התשלום לביטוח רפואי בשטחי הרשות הפלסטינית נגבה משכר העובדים המורשים בידי "מדור התשלומים" במשרד הפנים. אלה מאות מיליוני שקלים בשנה, שרק חלק זעום מהם מגיע בפועל למימוש הזכויות הסוציאליות של העובדים.
קולוניאליזם רווחי
תנאי הכמעט-עבדות של עובדים פלסטינים משמשים את הממשלה ואת ההון הגדול כדי לסחוט גם את העובדים הישראלים. הכיבוש אינו רק מפעל פוליטי גזעני של כמה אלפי פנאטים ממרמרים לעם שלם את החיים, אלא בעיקר מפעל כלכלי משגשג ומניב עבור בעלי הון מסובסדים ומסופרים היטב. זהו מפעל קולוניאלי פר אקסלנס החושף את ברית המתנחלים והטייקונים שמושלת בישראל במלוא רודנותה המדינית והמעמדית. סיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל, אינם רק אינטרס של העם הפלסטיני הנאבק לחירותו, אלא גם של מעמד העובדים בישראל, המשלם את רוב רובו של המחיר הביטחוני, הכלכלי והמוסרי של הכיבוש הזה.
ולכן, במציאות של הארץ ושל שני העמים החיים כאן – האחד במאי הוא גם יום של מאבק למען פתרון שלום צודק, ולמען עתיד שבו עובדים משני העמים עצמאיים וריבוניים ייחלצו מ"דו-קיום" של סוס ורוכבו ייאבקו יחד למען קיום משותף אמיתי, המבוסס על צדק ושוויון.
רג'א זעאתרה
רג'א זעאתרה הוא מזכיר מחוז חיפה של מק"י ומנהל תחום עובדים פלסטינים בעמותת "קו לעובד". תוכנו של המאמר אינו מבטא בהכרח את עמדת העמותה.
הרשימה מתפרסמת בגיליון "זו הדרך" המיוחד לציון ה-1 במאי
