"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים". כך נפתח הרומן הנודע "בין שתי ערים", פרי עטו של הסופר הבריטי צ'ארלס דיקנס, שפורסם בשנת 1859. אכן, ירושלים ותל-אביב ב-2021 מייצגות את הטוב והרע שבזמנים: טוב לבעלי ההון ולמפעל הכיבוש, אותם מקדמת הממשלה ביתר שאת; ורע לשלום ולצדק החברתי.

שער שכם בירושלים המזרחית שתחת כיבוש ישראלי, מוצ"ש (צילום מסך: כאן 11)

לכאורה, אין שום קשר בין הוצאתו להורג של הצעיר הפלסטיני שניסה לרצוח יהודי ליד שער שכם במזרח ירושלים שתחת כיבוש ישראלי, לפרסום ב"אקונומיסט" לפיו תל-אביב היא העיר היקרה בעולם. מה בין יוקר המחיה למעשים נפשעים – פירות הבאושים של עשרות שנות כיבוש? אך ירושלים של דם ותל-אביב של דמים הן שתי הפנים של הפרויקט הקפיטליסטי הניאו-ליברלי הישראלי, בניצוחה של ממשלת בנט.

קווי המתאר שלו נקבעו לפני שנים רבות בידי קודמו של בנט בתפקיד, בנימין נתניהו. אך לעיתים נדמה שהתלמיד (בנט שירת את נתניהו נאמנה במשך שנים רבות, במסגרת הליכוד ומחוצה לו) עולה על רבו. נכון, בנט "לא מתלהם", כפי שמסבירים שרי העבודה ומרצ. זו פסגת הישגיהם בממשלת הימין, המגדירה את עצמה "ממשלת שינוי". אבל מעשיו של בנט ושל חבריו לממשלה (ובהם שרי העבודה ומרצ, ובתמיכת חברי סיעת רע"ם) מצביעים על כך ש"ניהול הסכסוך" פירושו המשך הכיבוש העקוב מדם של השטחים הפלסטיניים; "הטיפול באיום האיראני" הוא מאמץ נואש לגרור את שתי המדינות למלחמה קטלנית במסגרת המאבק על ההגמוניה באזור; ומימוש "הכלכלה האחראית" שלה מטיף שר האוצר אביגדור ליברמן אינו אלא המשך המדיניות הכלכלית והחברתית הטומנת בחובה פגיעה בציבור העובדים והעמקת הפערים החברתיים.

מי שסבור שמדובר בשתי מדינות, קרי: "מדינת תל-אביב" השבעה מול "מדינת ירושלים" הענייה, טועה ומטעה. זו מדינת ישראל אחת. ככל שתתמיד ממשלת השינוי במדיניותה, יצטרפו ערים נוספות בישראל לרשימה המפוקפקת של "היקרות בעולם", והמחיר בחיי אדם, לרוב של צעירים שכל עתידם לפניהם, רק יוסיף ויגדל.

"הנימוק שנשמע לעייפה: אם הממשלה תיפול, יחזור הזאב הרע, בנימין נתניהו, ואין ויכוח על כך שמדובר בזאב מסוכן", כתבה השבוע ב"הארץ" (6.12) זהבה גלאון, מנהיגת מרצ לשעבר. "אבל הבעיה היא, שקשה לזהות את ההבדל בין ממשלת נתניהו לממשלת נפתלי בנט", הוסיפה.

מאמר המערכת של שבועון "זו הדרך" הקרוב