לפני אחת עשרה שנה נכחתי באולם קטן בתיאטרון "תמונע" בטקס צנוע שיזם אב שכול, בומה ענבר, בו התכנסו יהודים וערבים ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לאולם הקטן הגיעו בני שני העמים שביקשו לזכור יחד – יחד בכאב, יחד בתקווה.

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שנערך בשבוע שעבר בתל-אביב (צילום: מלי גולדפרב)

 

בומה ענבר, שבנו יותם נפל בלבנון ב-1995, מקדיש את חייו לשלל יוזמות ופעילויות חברתיות בקהילה הישראלית ובקהילה הפלסטינית. מה שהניע אותו ביוזמתו הצנועה והנחשונית היה לקיים טקס אלטרנטיבי משותף ליהודים ולפלסטינים כדי להדגים את עצם ההיתכנות של מתן כבוד הדדי האחד לכאבו של האחר, להכיל גם את כאבו של האחר. מאז, במשך אחת עשרה שנה, הולך וגדל מספר האנשים המגיעים לאירוע. השנה (10.5) הגיעו לאולם הכדורסל של קבוצת שלמה (הדרייב אין) בתל אביב למעלה משלושת אלפים ישראלים ופלסטינים.

אני מברך את חברי הארגון "לוחמים לשלום" על פעילותם הייחודית היומיומית, ובמיוחד על ארגון ימי הזיכרון,  בהם הצליחו להוכיח, שניתן לא להישאב אל הפער ואל הניכור בין שני העמים, כשכל צד מתייחד עם מתיו. ראויים חברי הארגון לכל הברכות על היוזמה המאתגרת את שתי החברות לדעת לומר לא לזיכרון השואב אותנו רק אל פער ואל ניכור בין שני העמים, אלא לקיימו היום זיכרון שאינו מתעלם, אינו מכחיש, אינו מאשים. היה זה מעמד זיכרון, שהוא בבחינת תמרור אור לבניית גשר לפיוס, בו מכבדים את הכאב ואת האובדן של כולם.

שני הצדדים העלו באירוע את כאב השכול, כשכל הופעתם היא הוד של ערכים אנושיים, המכיל זה את כאבו של זה. שבתה אותי הופעת שני אחים שכולים. ישראלי, ששכל את אחותו בת ה-13, שנהרגה בירושלים בלכתה לקנות ספרי לימוד לקראת שנת הלימודים החדשה, ופלסטיני, ששכל את אחותו בת ה-10, שנהרגה בצאתה מבית הספר בכפרה. האמירה משלבת הידיים של שני האחים השכולים ואבותיהם – ישראלים ופלסטינים – הוכיחה, שניתן לשחות נגד זרמים עכורים של שנאות תהומיות.

בכל ערבי יום הזיכרון שארגנו "לוחמים לשלום" במשך 11 שנים, הזדקרה במלוא העוצמה היכולת המזמינה ציבור גדול אל מֵעֵבֶר למתרס, המפריד בין יהודים וערבים בארץ ביום כה כואב. המאמץ מוכיח את עצמו, כי מה שהתחיל עם מספר מועט הגיע למעמד של אלפים.

בהיכל הספורט בתל אביב חש הקהל ביציעים ובמגרש שלמרות יום זיכרון, שהוא תוצאה מהיסטוריה אלימה, ניתן לגעת זה בלבו של זה ולפתוח אותנו לבחירה בפעולה בדרכים החותרות לשינוי,  מתוך אחריות לגורלנו המשותף בארץ למען הווה ללא ניכור, למען עתיד ללא אלימות, יחד בכאב, יחד בתקווה.

המעמד המרגש השנה של שני אחים שכולים ואבותיהם החזיר אותי למעמד המרגש לפני שנה, כשעל הבמה ניצבו שני מנחים, האחד הכיר בעבר את החברה הישראלית כאסיר פלסטיני בכלא; השני הכיר את החברה הפלסטינית כקצין ישראלי וכטייס בחיל האוויר. שניים שבעברם ראו זה את זה מאחורי כוונות של כלי הרג וטבח, עמדו יחד על הבמה  בערב יום הזיכרון האלטרנטיבי והוכיחו לכולנו, שיש אלטרנטיבה, שמלחמה אינה גזירת גורל, אלא בחירה אנושית שחובה לפסול אותה.

איתן קלינסקי

וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי / איתן קלינסקי

 

בֵּין הַיַּרְדֵּן לַיָּם

בִּדְוֵי עֶרֶשׂ טְבוּל זָהֳרֵי רָקִיעַ

עֲלוּמִים אָכַל הַשָּׁרָב

לֹא שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁל דָּם

רִשְׁפָּה וְרִפְשָׁה גָּמְאוּ

מַתַּת רֶחֶם וָשַׁד –

מַתַּת חַיֵּי שָׁרָה וְהָגָר

בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם.

 

כָּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ

יְהִי דְּבַר הָאָדָם אֵלַי לֵאמֹר :

קַח לְךָ עֵץ אֶחָד

וּכְתֹב עָלָיו – יִצְחַק

וְקַח לְךָ עֵץ אֶחָד

וּכְתֹב עָלָיו – יִשְׁמָעֵאל

וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד

"וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד בְּיָדִי"

 

הרשימה והשיר מתפרסמים בגיליון השבוע של "זו הדרך"