יהודית גדלה בעיירה הכפרית קישקרש בהונגריה, בת לסטלה ולאנדרה גרוס ואחות לקלרה. יהודית הייתה נערה חרוצה ושאפתנית, שהצטיינה בלימודים ובספורט. היא כתבה שירים וסיפורים וזכתה בפרס ראשון על סיפור שכתבה. עקב קשיים כלכליים של משפחתה, נאלצה לעזוב את בית הספר כדי לעבוד. במקביל המשיכה ללמוד בכוחות עצמה והשיגה תעודת בגרות.

בתקופה זו הכירה פעילים באיגוד עובדים, מהם למדה על מצבם הקשה של הפועלים בהונגריה: אבטלה, שכר נמוך והעדר תנאים סוציאליים. מפגשים אלה קרבו אותה לרעיונות בהם המשיכה להאמין כל חייה – הגנה על זכויות עובדים, שאיפה לשוויון ולצדק חברתי.

יהודית הכירה את ארנסט פריץ, מהנדס מכונות, בשנת 1941 בצל המלחמה והרדיפות נגד היהודים בהונגריה. בשנת 1943, לאחר ששוחרר ממחנה עבודה, הם נישאו. יהודית לא שיערה כי באירוע מרגש זה היא תראה את הוריה ואחותה בפעם האחרונה. לאחר תום המלחמה נודע לה כי אביה נספה בעבודות כפייה, וכי אמה ואחותה נרצחו באושוויץ.

בשנת 1944 כבשו הנאצים את  הונגריה. מייד החלו רדיפות וצווים נגד היהודים ושרר הלם גדול. יהודית ופריץ ניסו להצטרף לפרטיזנים, אולם נאסרו ונשלחו לעבודות כפייה במפעל לייצור פלדה. המצב שם הלך והחמיר. פריץ ואסירים נוספים נשלחו למחנות עבודה, ומאוחר יותר נודע ליהודית ששם הוא נספה. היא הבינה שאין תקווה לשרוד במפעל וברחה. לאחר שלא הייתה מסוגלת לשרוד בחוץ, נאלצה לעבור לגטו הקטן בבודפשט. שם עבדה כאחות בבית החולים בתנאים של קור, רעב, הזנחה סניטרית קשה, מחלות ומוות.

לאחר קרבות קשים הגיע הצבא הסובייטי לגטו, חילק מזון והכריז על שחרור היהודים. יהודית חיפשה קרובי משפחה ואיתרה את דודתה ובתה. הן נסעו לעיירת הולדתן, קישקרש, ושם ציפו לבני המשפחה. יהודית החלה ללמוד רפואה וסיימה את בחינות סמסטר א' בהצטיינות. אך לאחר שנודע לה על האובדן הנורא של בני משפחתה, הפסיקה את לימודיה. היא הצטרפה לקבוצה של עליית הנוער שגייסה יהודים להגירה לארץ. במהלך המסע לארץ שוכנה יהודית במחנה פליטים בגרמניה, שם למדה קורס סייעניות לאחיות. בהמשך הפליגה באונייה לארץ דרך מרסיי. על האונייה עבדה כאחות בתנאים קשים מנשוא: רעב, צפיפות ומחלות. כשהגיעה האונייה לנמל חיפה, לאחר קרב קצר שבו נהרג אחד המעפילים, נתפסה האונייה בידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנה פליטים בקפריסין, עד שהורשו להיכנס לארץ.

במחנה בקפריסין הכירה יהודית חברים שגיבשו קבוצה מרקסיסטית והצטרפו לקיבוץ של השומר הצעיר. בישיבות שקיימו התוו קו פוליטי ברוח של שוויון, זכויות הפרט ושלום בין יהודים לערבים. הפעילות לא מצאה חן בעיני הקיבוץ, אך למרות זאת עברו מקפריסין לקיבוץ שער העמקים. הגרעין יצר קשר עם המפלגה הקומוניסטית בארץ. לאחר חצי שנה עזבו חברי הגרעין את הקיבוץ ועברו לחיפה, שם עבדה יהודית בעיתון "קול העם".

בשנת 1953 עבדה יהודית בבי"ח בלינסון ולמדה בקורס בבית ספר לטכנאי רנטגן. בבית החולים השתתפה במאבק עובדים בו הצליחו לשפר את תנאיי העבודה הקשים ואת השכר הדל. בסניף פתח תקוה של המפלגה הכירה את חנוך סולודר, והם נישאו בינואר 1955. נולדו להם בת ובן.

יהודית עבדה כטכנאית רנטגן בבית החולים בלינסון עד גיל 60. היא הייתה פעילה בוועד העובדים ושותפה במאבקים מקצועיים לשיפור תנאיי עבודתם של טכנאי הרנטגן. לאורך כל השנים היו חנוך ויהודית פעילים במפלגה ובמאבק למען שלום, אחוות עמים, זכויות אדם ועובדים. יהודית נבחרה כצירה בוועידות וכנציגת המפלגה במועצת פועלי פתח תקווה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים הדמוקרטיות (תנד"י) והשתתפה באירועים פוליטיים, בהפגנות ובכנסים. יהודית חינכה את ילדיה, בשותפות עם חנוך, לערכים של כבוד האדם, שוויון, זכויות הפרט והחלשים בחברה ושאיפה לצדק ולשלום.

לאחר פרישתה לגמלאות, למדה יהודית הוראת ספורט למבוגרים בווינגייט ועבדה כמדריכת ספורט במועדוני קשישים. גם במסגרת זו פעלה בקרב העובדים ודאגה  לאירגונם בהסתדרות.

אושר רב נגרם לה כשנולדו ארבע נכדותיה, אותן אהבה בכל לבה. ליהודית היו תחומי עניין רבים. עד גיל תשעים למדה אמנות, עסקה בספורט וקראה ספרים ושירים. היא אהבה תיאטרון, מוסיקה וטיולים בעולם. לאורך כל חייה דאגה לסייע ולתמוך בחלשים ולפעול למען זכויות אדם. לא איבדה את התקווה והשאיפה לצדק ולחברה שוויונית יותר. עד אחרון ימיה המשיכה להתגעגע לבני משפחתה האהובים שנרצחו בשואה ולכאוב את אובדנם.

הייתה לנו זכות להכיר את יהודית כאשה מיוחדת, אוהבת אדם, אופטימית, מעורבת ואכפתית, שפעלה ללא ליאות למען חברה טובה יותר. עד יומה האחרון האמינה באדם ולא איבדה תקווה לשלום ולצדק חברתי. אנו מודים לה על פועלה ונזכור אותה תמיד בהערכה ובאהבה גדולה. יהי זכרה ברוך.

נגה אורנשטיין