הגעתי ארצה לפני 20 שנה מארגנטינה עם הפצעים של דיקטטורה רצחנית
ומשטר ניאו-ליברלי שהרג את המדינה שלי. גדלתי בבית עם 3 קומות ובריכה אבל בדצמבר 2001 כשהמדינה פשטה את הרגל לא היה לנו מה לאכול. הנשיא הודיע בטלוויזיה שהמדינה עברה למשטר צבאי וכל חשבונות הבנקים רוקנו.

אנשים יצאו לרחובות באופן ספונטני, היינו מיליונים. באותם ימים נהרגו כ- 30 מפגינים כתוצאה מהאלימות המשטרתית וכעבור יומיים הנשיא ברח עם מסוק יחד עם כל מנהלי הבנקים ואנחנו נשארנו להתמודד עם מדינה מרוסקת.

עשרים שנים קודם לכן סבלנו ממשטר דיקטטורי שרצח 30 אלף פעילי שמאל מתוכם היו כ-2500 יהודים
הפעילים נזרקו ממטוסים לנהר. מה זה היה להיות שמאלני? זה היה להיות פעילים חברתיים, סטודנטים, פנסיונרים, עיתונאים, פועלים, עקרות בית ואפילו ילדים. כל אחד שניסה להתנגד לדיקטטורה.

כשהתחולל המשבר של 2001 המשפחה שלי חששה עבור גורלי ועודדה אותי להגר לישראל. הייתי יכולה לקבל אזרחות איטלקית, ולהגר לשם בשל הקשר שלי עם הסבים היהודיים שלי מצד אמי שטופח מגיל צעיר, הסקרנות שלי כלפי ישראל הייתה כה גדולה עד שקירות החדר שלי היו מלאים בתמונות מקיבוצים.
כמי שגדלה על ערכים סוציאליסטיים חשבתי שזה מה שאני רוצה לנסות לממש בחיים שלי.

כעולה חדשה זה היה בשבילי מעודד לראות שנותנים לי קצבה של 700 שקלים כדי להתחיל לבנות את החיים שלי. אמנם זה היה סכום זעום אבל זה לא היה מובן מאליו ותמיד הייתי אסירת תודה על זה. לקח לי המון שנים להבין את השפה, את התרבות וההסטוריה של המקום הזה. את ההבדלים בין
מזרחיים לאשכנזים הכרתי רק כאן. בארגנטינה התנדבתי במוזיאון השואה מאז שהייתי בת 15 למרות שהמשפחה שלי היגרה לארגנטינה מסוריה ולבנון ולא היו בשואה.

הפעם הראשונה שהרגשתי גזענות כלפי הייתה כשנוכחתי לדעת שהשפה שדיברו בבית סבא וסבתא – ערבית שפה שידעתי אז יותר טוב מעברית הייתה דבר שצריך להסתיר ולהתבייש בו. סבא היה אומר לנו שאנחנו יהודים ערבים. הם חיו בשלווה עם שתי התרבויות יחד. לקח לי זמן להבין שפה זה בעצם נקרא "מזרחים".

התגוררתי כמה שנים בקיבוץ צובה והם היו משפחה שלי. בזכותם הצלחתי להשתלב בחברה, לעבוד וללמוד אפילו שכמעט לא ידעתי את השפה. כמי שהגיע ממקום של אקטיביזם חברתי לא הצלחתי להבין למה זה לא קיים כאן ועוד בקיבוץ האידיאולוגי. עד ששיתפו אותי חברי ביום ההוא בשנת 95 כשהם היו בהפגנה למען השלום וחוו מול העיניים שלהם את רצח רבין. איך הייתי יכולה לבקש מהם לצאת ולמחות? באותו גיל אנחנו יצאנו לרחובות וצעקנו על הדיקטטורים שיגידו לנו איפה הילדים שהם חטפו. אנחנו היינו אלו שהיינו צריכים להעיר את דור ההורים שלנו שחווה טראומה. כאן היה זה דור הנרות שחווה את הטראומה.

כשחזרתי לאחרונה מארגנטינה ישר אל לב המחאות נגד ההפיכה השלטונית ראיתי בפנים שלכם ייאוש, פחד ואכזבה. אלה אותם פנים שזכורים לי בראש
מהמשבר של 2001 בארגנטינה. הפנים שהיטיב להביע כל כך יפה דיאגו ריוורה בציוריו. היה לי רגע של פלאשבק והרגשתי שאני שוב שם. בכיתי מעצב
אבל גם משמחה על כך שסוף סוף התעוררתם והגעתם להבנה שאתם לא מוכנים להיפגע מאותם אנשים שלא חולקים אתכם את אותה אתיקה ומוסר. אני בחרתי להיות אמנית אקטיביסטית כי לאורך השנים בארגנטינה היו אלה האמנים שהראו לנו את הסימנים למה שקורה והזכירו לנו לא לוותר על
הזכויות שלנו. כיום אני חשה שהדמוקרטיה בסכנה כאשר אני מבינה שהחופש הביטוי שלי מוגבל בנושאים שנויים במחלוקת

אתם בחרתם להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. אל תתנו לייאוש לעייף אתכם. זה הזמן שלכם להילחם באופן לא אלים. ההתמדה היא הכוח שלכם עד שהצדק בסוף יגיע כמו שהיו אומרים אצלנו הבלתי אפשרי לוקח קצת יותר זמן.