דבריו של ראש הממשלה על אודות השפעתו המכרעת של המופתי חאג' אמין אל–חוסייני על החלטתו של היטלר לביצוע הפתרון הסופי, נראים במבט ראשון כפליטת פה של פוליטיקאי הסובל מביטחון עצמי עודף. אך למעשה אמירה זו משקפת עמדה נפוצה, ומסוכנת, של הימין הישראלי.
לפי גישה זו אין כבר צורך לבטל את קיומו של העם הפלסטיני. להפך – הפלסטינים הם המייצגים האותנטיים והמסוכנים ביותר של ציוויליזציה ערבית–מוסלמית שתכלית קיומה הוא רשע עמוק ורדיקלי; רצון להשמיד את כל מה שטוב ב"תרבות המערב"; אנטישמיות חסרת מעצורים ושאיפה לכונן משטר חשוך ופונדמנטליסטי.
מאחורי הפלסטינים, מלהג הימין, נמצאים דעא"ש, חיזבאללה, סוריה, חמאס ואיראן, כאשר ההבדלים בין גופים אלה מרודדים לאחידות של רשע. לפי הימין, זוהי התנגשות ציוויליזציות.
שטף המילים שפולטים נתניהו ועדת משרתיו בדבר "ההסתה הפלסטינית", הדבקת הכינוי "רב מרצחים" לאבו–מאזן, מנהיג שהוכיח חזור והוכח התנגדות למאבק מזוין, ובשפל של המהלך גם האשמת הפלסטינים בשואה (!) – כל אלה הם חלק ממהלך מחושב שמטרתו יצירת אויב אולטימטיבי לישראל – הערבי הפונדמנטליסט, הלא רציונאלי ותאב הדם.
הרגע האידיאולוגי הזה הגיע לנקודת קיצון בהתבטאותו של נתניהו (21.10) שניקתה את הנאצים האירופיים מאחריותם לשואה, ובאמירותיו במזעזעות של בן הטיפוחים החדש של הימין, ינון מגל, מעל בימת הכנסת: "נעמי שמר, זכרה לברכה, אמרה פעם שאם הערבים יכבשו אותנו נתגעגע לסטריליות של הגרמנים. אנחנו רואים מה קורה בדאע"ש, ששוחטים עם סכין, כי זה יותר לאט. לא כמו הגרמנים". במערכת הבחירות הביאו את מגל לרשימת הבית היהודי על משבצת 'החילוני המתון'. אך הימין כבר ויתר על כל אצטלה ליברלית – אפילו לנאציזם הוא כבר לא יכול לנסח התנגדות. כל מה שנותר לו היא גזענות אנטי–ערבית. סירובו של נתניהו להזמין את ח"כ עודה לפגישת ראשי האופוזיציה היא עוד סימפטום.
הסיבה העמוקה להיסטריה המאפיינת את תגובות הימין היא, שאין לו תשובה פוליטית להתפרצות הזעם הפלסטינית הנוכחית. תהליך שלום לא מעניין אותו. מבצע צבאי צריך לתאם עם הבוס האמריקאי (אלא אם זה עזה, שם תמיד אפשר לארגן עוד סיבוב קטל, בהינתן ההזדמנות), שאיתו התעמתו בעניין ההסכם עם איראן.
כל שנותר לנתניהו ההיסטרי הוא גזענות. עמוקה. מניעה לפעולה. והאשמות חסרות בסיס ב"הסתה". הבעיה היא שלראש הממשלה יש שליטה תקשורתית בציבור הישראלי, וזה נגרר בקלות אחר האידיאולוגיה השוללת מהפלסטינים כל מודעות פוליטית, ומאשימה את כל הערבים בטירוף פונדמנטליסטי.
בתנאים הקיימים חשובה, אולי יותר מאי פעם, עמידה משותפת, ערבית–יהודית, נגד ממשלת הגזענות והמלחמות. עלינו לעמוד ולהגיד בקול ברור שעלילות הדם של נתניהו הן שקר וכזב, שהסכסוך הוא פוליטי, ושרק סיום הכיבוש יכול לחלץ ממעגל הדמים.
