העבודה הראשונה שלוכדת את העין בכניסה לתערוכה של גרא דוידי "משתמש כבד בעיר" בגלריה "החדש והרע" בחיפה (רחוב כיאט 1, בעיר התחתית. אוצרת: נטלי לוין) היא סמל העיר חיפה. במקום שני הצריחים שבנה דאהר אל–עומר כשביצר את העיר, מופיעים איקסים ובמרכז סמל האונייה טובעת בים. זו עבודה חריגה בתערוכת היחיד הראשונה של דוידי, שמורכבת בעיקר מרישומים בטוש שחור. ייצוג המציאות השבור מרמז על מתווך לא מהימן.
חוסר העקביות בתיווך ניכר גם ברישום של חזית תחנת רכבת מרכז השמונה. מהמילה "מרכז" נשארת רק האות מ', ובמילה "השמונה" חסרה האות ו', כך שמתקבל הצירוף הסתום "מ השמנה". הרישום סכמטי ומרושל, כך שהפרטים המטופלים בולטים ומאפשרים להבחין בכמה שכבות של הפקת משמעות במרחב. כך, באיור קטן ובו הכניסה למועדון ההופעות העצמאי "סירופ", המבט מתעכב על שם חברת האבטחה.
"משתמש כבד בעיר" היא הנכחה של שיטוט חוצה שכונות ועוקף מנהרות ואוטוסטראדות. ממקדש הבהאים ועד לביתו של יונה יהב בדניה, ממסגד אל–ג'רינה ועד לבסיס חיל הים בבת גלים, מכנסיית יוחנן הקדוש ועד לרחוב מסדה – מוצג אוסף אקלקטי של מונומנטים וקרנות רחוב, העוסק בפירוק ובהרכבה של מבט אסתטי המנותק מהפונקציונאליות. בהמשך שיחה עם גרא דוידי.
מה זה משתמש כבד בעיר?
"זה מורכב מהביטוי 'משתמש כבד', שפירושו נרקומן, והוספתי את המילה 'בעיר'. אתה חייב להיות משתמש כבד אם אתה רוצה לגור בעיר. גם אם אתה הולך לים – אתה נוסע בתחבורה ציבורית, ומשתמש בשירותים שמציעה העיר. הרבה פעמים נדמה לך שאתה לא משתמש כבד בעיר. הפונקציונאליות של העיר לא בהכרח מתבטאת בתחושה".
איך זה מתבטא באמנות שלך?
"בניתי לי שיטת עבודה – למצוא מכנים משותפים לאזורים ולחוויה האישית שלי בהם, ואז ליצור ייצוג. בשנתיים האחרונות הורדתי עשרה קילו. הורדתי אזורים שאין לי שימוש בהם. העיר הזאת לא מרזה, היא לא מתחטבת. היא רק צוברת צלוליטיס. את הולכת בתוכה, ואת רזה וחטובה כי את הולכת ואת רואה אזורים בהם את אומרת לעצמך: אף אחד לא משתמש בזה. זה נראה כמו משהו שעל גבול הבארדו. בארדו זה עולם שבין החיים למתים לפי התפיסה הבודהיסטית.
"לא בטוח שיש משהו מעבר לזה. זה מה שבאמת היה מעניין בתהליך של העבודה הזאת. באמת הרגשתי שהגעתי לתמצית של הייצוגים הקונקרטיים. יש לך בסיסים צבאיים, ויש לך מוסדות ציבוריים, תחבורה, עסקים, כבישים וזהו. זה מה שיש פה".
בתור משוטט, אתה בטח שם לב שאין פה אנשים שמסתובבים ברחוב…
"יש אנשים שמסתובבים ברחוב. זרם של שוטטות. לצאת ולשוטט כדרך לחקור את הסביבה שלך. הרחובות ריקים. יש כמה רישומים שנראים כמו שלד, כמו שילדה. אין בהם את האפקט השואב פנימה. הרבה אזורים שרשמתי הם רישומים בעצמם. זה לא ציור, זה לא רובד אחרי רובד. בגלל זה רשמתי".
התיווך דרך רישום מצליח לייצג את המהות של המקומות?
"יש אזורים שהיה נוח לעבוד עם רישום, בגלל שאין בהם צורך בטכניקה של ציור. לדוגמה, ואדי סאליב. אלה אזורים מתפוררים, שמתגוררים בהם מעט אנשים. יש משהו ברישום שמעביר את החוויה הזאת. אני ניצב מול מקום, והצורה שאני מכיל אותו, שאני עובד איתו, היא של רישום. היא מהירה, היא זריזה, היא ישר ולעניין. ההיסטוריה של המקום הופכת להיסטוריה של ארבע שעות".
"כשאני עומד מול בניין אני צריך להבין אותו, להיכנס למצב של שלווה ולרשום אותו. יש משהו בלהפוך לדבר עצמו, ואז הטוש על היד נע בצורה מאד טבעית. העבודה נהיית מאד קלה, ברגע שאת מטמיעה את הסביבה. כשאת רואה את הדבר עצמו. מבינה שאת חיה בתוך הפרדה שכסף זה מה שיוצר אותה. הפרדה מעמדית מאד ברורה".
"האנושות מחפשת כל הזמן דרכים לשחרר את עצמה – אמנות, פוליטיקה, מהפכות ומלחמות. הקפיטליזם הוא האויב של החירות. זה כמו להיות במערכת יחסים דפוקה. זה יכול להיות הכי מעוות והכי דפוק, ולאט–לאט את מצליחה לזהות מה לא עובד ומתי לשים לזה סוף. בגלל זה בעיניי זה עניין של זמן עד שיהיה מרד. כל פעם זה מתגלה קצת. כשאת אומרת מרד את נמצאת בעמדת כוח ביחס לשיטה. אני רוצה לעבוד עם כל מה שסביבי ולשכנע. גיליתי שנוחות וביטחון זה מקום שהמרד שלי באמת עובד בו".
לילך ובר
