אחת הקלישאות הנפוצות ביותר בקרב מי שעוסק בספורט בכלל, ובכדורגל בפרט, היא זו הקובעת, כי יציעי הכדורגל הם מראה של החברה כולה. כלומר, אם החברה בישראל גזענית עד לשד עצמותיה, הרי שהביטוי המוחצן לכך יתפוס צורה ממשית באצטדיון גועש; אם החברה בישראל הופכת אלימה יותר, הדבר יבוא לידי ביטוי בשכיחות האלימות בקרב אוהדי הכדורגל.
ההתייחסות הפסימית הזו מקעקעת את הסטריאוטיפ האלים והברברי, המודבק באופן אוטומטי לאוהדי ספורט בארץ, ובאותה נשימה מרדדת את החשיבה על התפתחויות בתחום תרבות הספורט בארץ, בעיקר זו שאני רוצה להציג כאן.
כידוע, מקורן של רוב אגודות הספורט בישראל – ודאי שהגדולות שביניהן – במפלגות הפוליטיות הישנות. האגודות נוצרו על-מנת לחזק את הבסיס הקהילתי של מנגנוני המפלגות, וכדי לחדד את ערכיהן אל מול האחרות. איפשהו באמצע שנות השמונים, במקביל להפרטה הפרועה שעברה החברה בישראל, הפך הספורט בישראל למקצועני, המדינה התרוששה ממקורות הרווח שלה והמפלגות ממוסדותיהן, וכתוצאה מכך, אגודות הספורט אף הן החלו לעבור לבעלות של השוק הפרטי.
למעבר מתפיסת הספורט כמקדם ערכים לספורט המבוסס על מקצוענות ורווח היו השלכות הרות אסון על אגודות רבות, שנעלמו מן המפה בשל הקושי להתמודד עם עלויות התפעול שלהן. אוהדי הספורט מצאו עצמם לפתע ככלי משחק בידיים של סרסורי הון, המגיעים כדי לתפוס כותרות, לקדם את עסקיהם הפרטיים, ואם אפשר – אז גם כדי לגזור קופון, ואז להסתלק.
במשך שנים רבות, הדחיקו אוהדי הספורט את העובדה הכה בסיסית בהוויה של השוק הפרטי: הערך היחיד הוא עשיית רווח. כשבעל הון רוכש אגודת ספורט, הוא אינו עושה זאת מטעמים ערכיים, משום שבניגוד לרווח, ערכים אי-אפשר למדוד.
כמה טבעי הוא, שהראשונים להבין את עובדת החיים הזאת הם אוהדים אדומים, מירושלים (קטמון) ומתל-אביב (אוסישקין). הרי הקבוצות האדומות הוקמו על מצע של ערכים "סוציאליסטיים" ובמסגרת ארגון העובדים הגדול והיחיד במדינה: ההסתדרות הכללית. אלא שלמרבה האירוניה, השמאל הישראלי הוא תופעה כל-כך בעייתית בהיסטוריה של תנועות שמאל בעולם, שדווקא הפוליטיקה הישנה, שבתוכה צמחה הפועל, היא זו שהביאה להתפרקות הטוטאלית של כל מה שנתפס כשמאל וכהתארגנות חברתית בארץ.
מפא"י הייתה 'סוציאליסטית' רק כשהדבר נגע לאשכנזים: אזרחים מזרחים וערבים לא היו חלק מה'סוציאליזם' הזה. הרבה לפני שההסתדרות התפנתה "לדאוג" לאינטרסים של העובדים שהיא ייצגה, היא ידעה להבטיח את האינטרסים של המפעלים והחברות הגדולות במשק, שהיו ברובם המכריע, ולמרבה העיוות, בבעלותה שלה.
התהליך הנוכחי, המבשר חזרה של הספורט לידיה של החברה האזרחית הוא תהליך מתקן: הסוציאליזם, אליו כמה הגרעין המוביל של אוהדי הפועל תל-אביב, הוא התיקון לפסיאודו-סוציאליזם של מפא"י וההסתדרות.
מעבר לביטוי הספורטיבי של התהליך, זה שבא לידי ביטוי בהקמת הפועל אוסישקין, לאחרונה (ובעצם – ולראשונה) עוצב הביטוי הפוליטי של אותו תהליך: אוהדי הפועל תל-אביב היו הכוח המוביל בקמפיין השטח של תנועת "עיר לכולנו", אשר התמודדה בבחירות המוניציפאליות בת"א-יפו. עשרות, אם לא מאות, מקרב הפעילים האדומים, שהתנדבו לפעילות בקמפיין, לקחו חלק במהלך דמוקרטי נדיר בחברה הישראלית. הם היו שותפים בכירים במאבק נגד הכוחות הרקובים והאפלים של הפוליטיקה הישנה, אותה מייצג נאמנה ראש העירייה רון חולדאי, ונגד המנגנונים המפלצתיים של המפלגות, שעמדו מאחוריו.
הבחירות אומנם מאחורינו, אך אין ספק שהן היו אירוע מכונן עבור קהל האוהדים של הפועל תל-אביב. כמה מהדמויות הבולטות בקהל אוהדים זה טעמו לראשונה טעם של פוליטיקה אחרת, טהורה, המבוססת על שיתוף אמיתי של אנשים ללא הבדל דת, גזע, לאום, מין ומצב חשבון בנק.
אם אצטדיוני הספורט הם אכן מראה של החברה, הרי שנכונו לנו עוד ימים יפים ואדומים, ולא רק על כר הדשא או על הפרקט.
