"דוד לוי הוא פספוס של ישראל כולה" – מצהיר פרופ' סמי שלום שטרית לקראת סוף הסרט התיעודי "דוד מלך ישראל השנייה" של הבמאים רובי אלמליח ואמיר בן דוד. את התחקיר הויזואלי לסרט ערכה לילי יודניסקי. ניתן לצפות בסרט בערוץ הוט 8. העיתונאי והח"כ לשעבר דניאל בן סימון (העבודה) הוסיף: "דוד לוי היה יכול למשוך מדינה שלמה, בגלל שהיה לו כוח פוליטי שלא היה לאף אחד אחר". אבל לוי, ממנהיגי הליכוד, לא היה מלך, נשיא או ראש ממשלה בישראל.

נכון, דוד לוי היה בצמרת הפוליטית בכמה צמתים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית. הוא צידד בהסכם השלום עם מצרים (1978). הוא ומחנה תומכיו סייעו באישורו בכנסת. עם פרוץ מלחמת לבנון (1982) התנגד להעמקת כיבוש דרום לבנון, וזאת בניגוד לעמדתם הניצית של ראשי הליכוד האחרים. הסרט מורכב מריאיון נדיר עם לוי, שלא מרבה להתראיין, ומקטעי ארכיון המציגים את דרכו הפוליטית משוליה החברתיים והגיאוגרפים של החברה הישראלית, מעברת בית שאן, אל תפקידים בכירים ביותר: שר השיכון, שר החוץ וסגן ראש הממשלה.

הסרט נע על ציר כרונולוגי מלידתו ב-1937 במלאח ברבאט בירת מרוקו אל בגרותו וזקנתו. הסרט מצביע על הקשר בעקיפין לבתו, השרה לשעבר אורלי לוי-אבקסיס, שכיהנה בכנסת במשך כ-14 שנה במסגרות פוליטיות שונות: הליכוד, גשר, ישראל ביתנו ובשותפות עם העבודה ומרצ. אבקסיס רואה עצמה ממשיכת דרכו הפוליטית של אביה.

בניגוד למזרחים עושי דברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפנימו את מעמדם כמעודדים קולניים וכקבלני קולות, בסרט נטען שלוי ניסה גם לרצות את הממסד הליכודי וגם לשמור על קו עצמאי ככל הניתן. אך לדברי ראש ממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שנמנה עם ראשי הליכוד באותן שנים: "דוד לוי עשה רק מה שטוב לדוד לוי". מהסרט עולה כי בחירתו בליכוד כביתו הפוליטי הועילה לו מאוד בתחילת דרכו אך בגדה בו בדרך אל הפסגה.

ממארגן שביתות לקבלן קולות

דוד לוי, כרבים מבני דורו שסבלו במעברות עוני, הזנחה, אבטלה, מצוקה חברתית ודלות חומרית ותרבותית, מתאר כיצד נסע בצעירותו כל שבוע מבית שאן לחיפה כדי למכור את תכשיטי אימו, שרצתה להאכיל את שמונת ילדיה. בתחילת שנות ה-60 ארגן לוי עובדים והנהיג שביתות, ואף הושפע מפעילים קומוניסטים.

היה צפוי שלוי יבחר בדרכם של מנהיגי פועלים ויוביל מאבק מעמדי עיקש ויעיל להשגת צדק חברתי ושוויון. פעילותו גם הובילה אותו להתנגש עם נציגי מפא"י. אך השמועות על מנהיג העובדים הצעיר הגיעו לאוזניו של מנהיג חירות מנחם בגין. זה נסע לבית שאן והציע לו דיל פוליטי שלא יוכל לסרב לו.

הדיל היה – ייצוג מזרחי בצמרת הליכוד בתמורה לקבלנות קולות ביישובי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. אך לוי, שהגיע לצמרת תנועת הליכוד (יורשה של מפלגת חרות), נתקל בתקרת זכוכית לאחר פרישתו של בגין מראשות הממשלה וציפוף השורות סביב המחנה הממסדי של המפלגה – נסיכי הליכוד. הם היו דור ההמשך של ההנהגה האשכנזית, יוצאי המחתרות לח"י ואצ"ל, שנולדו ובגרו במרכז ובמזרח אירופה.  לוי חווה אז מסכת של הלעגות ובוז. הגזענות של צמרת הליכוד צפה ועלתה כאשר הציגו אותו כמתמודד לא ראוי ולא מתאים, כזר הרוצה "להשתלט" על התנועה. בדומה למפא"י שנהגה למנות שר תקשורת או שר משטרה מזרחי, כך גם הליכוד הציב ללוי מסלול התקדמות מוגבל.

לא פנתר, רק שחור

אולם לוי, שהכיר באופן עמוק את מצוקות מעמד הפועלים ואף כיהן כראש סיעת מפלגתו בהסתדרות (שהייתה בסיס כוחו הפוליטי), מעולם לא נקט פוליטיקה מעמדית. כניסתו לליכוד סימנה את התמסדותו. כפי שהוא העיד, בליבו תמך במחאת הפנתרים השחורים נגד הממסד בתחילת שנות ה-70, אך בחר להיות חלק מהממסד.

בקטע ארכיוני מתקופת המחאה של הפנתרים השחורים,  מתרעם ימין סוויסה הדומיננטי על כניעתו של לוי לבנייה בהתנחלויות. סוויסה לא הסתיר שהוא דוגל בתביעה שניסחה בזמנו מק"י: "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". שר השיכון דוד לוי (1990-1979) בנה הרבה בהתנחלויות. היענותו לדרישה לבנייה בהתנחלויות הייתה אמורה לסלול את דרכו לצמרת המפלגה ואפילו לתפקיד יו"ר המפלגה. אך ציפייתו התבדתה. הגדיל לעשות שותפו הפוליטי של נתניהו, שר הביטחון ושר החוץ משה ארנס, אשר טען כי אם לוי יבחר לתפקיד שר החוץ הוא ינהל מדיניות חוץ "אפריקאית" ויספק רמת שירותים "אפריקאית". ארנס לא הסביר מהי "מדיניות חוץ אפריקאית", אבל כוונתו הייתה ברורה.

לוי, שהתחיל את דרכו כמנהיג עובדים, מכר את נשמתו לימין. הוא ניסה לסלול את דרכו לראשות הממשלה וכשל. אך כחלק מהנהגת הליכוד הוא חיזק את הכיבוש ואת המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית. טרגדיה ישראלית.