פרשת עמונה ו"חוק ההסדרה" המקודם בעקבותיה, מעוררים את זעמו של הימין נגד יכולת התערבות בית המשפט העליון להגבלת הרוב. הימין השולט אינו רוצה הגבלה ואינו מכיר, כשזה באינטרס שלו, בעליונות של זכויות יסוד. הוא לא מוכן לקבל שחוק כנסת יכול לעמוד במבחן החוק הבינלאומי, ואף להיות כפוף לו. עמדתו הפשטנית של הימין היא, שהכנסת היא ריבונית באופן מוחלט ואינה צריכה להיות כפופה להחלטות שום גוף אחר. הימין רואה בפניה לבית המשפט העליון מזימה שמאלנית, ולכן מאשים את בית המשפט העליון המתערב בהחלטות מדינה שהוא 'שמאלני', אויב – ולא ידיד, ושיש להגביל את האוטונומיה שלו, להחלישו ולהכפיפו לרוב הפרלמנטרי.
עניין הפרדת הרשויות, האוטונומיה של כל רשות, גבולות כל רשות והגדרת התחומים בהן רשאית כל רשות להכריע, עולים בזמן האחרון גם במקומות אחרים בעולם. בהקשר זה יש מה ללמוד מהתערבות בית המשפט העליון בבריטניה ובאירלנד בנושא הרה גורל לבריטים יותר מאשר עמונה לישראלים – הברקסיט.
כבר עברו שישה חדשים מאז משאל העם בבריטניה בדבר עזיבת האיחוד האירופי. הממשלה השמרנית בראשותו של דיויד קמרון נכנסה למשאל בקלות דעת ובביטחון מופרז, שתוכל לקבל רוב להישארות באיחוד. התוצאות נפלו כשוק על הבריטים. קמרון התפטר ופרש מהפוליטיקה ותרזה מיי נבחרה במפלגה השמרנית להחליפו כראשת הממשלה. עתה היא וממשלתה מנסות לבחון את מרווח האפשרויות העומדות בפניהן ולחשב את מחיר היציאה. תרזה מיי מנסה להגיע להבנות עם ראשי האיחוד בטרם הכרזה פורמלית לגבי יציאה, אך נתקלת בעמדה מתואמת נוקשה מצד האיחוד, לפיה אין לפתוח במשא ומתן עם הבריטים לפני הפעלת סעיף 50 והכרזה רשמית בדבר יציאה. מיי התחייבה להפעיל את סעיף 50 עד סוף מרס 2017, אך נראה שהממשלה מתקשה לגבש תכנית ברקסיט.
כעת נוסף קושי חדש וכלל לא ברור אם היציאה תהיה בכלל אפשרית בקרוב. אחרי משאל העם, הניחה הממשלה שהיציאה מהאיחוד אושרה וכעת זו רק החלטה ממשלתית מתי להפעיל את סעיף 50 ולאתחל את תהליך היציאה. אשת עסקים, ג'ינה מילר, עתרה לבית המשפט הגבוה הבריטי, בטענה כיוון שהכניסה לאיחוד נעשתה דרך חקיקה בפרלמנט, רק בפרלמנט יכולים להחליט, בחקיקה, בדבר היציאה, וכי לא בידי משאל עם ולא בידי הממשלה הסמכות להוציא את בריטניה מהאיחוד. הממשלה מצידה טענה שלממשלה מסורה הפררוגטיבה (זכות מיוחדת) עוד מימי המונרכיה לאשרר חוזי חוץ. כלפי כך טענו התובעים, שכיוון שבכניסה לאיחוד תלויות כל מיני זכויות אדם של הבריטים, הרי שאין ביציאה מהאיחוד רק עניני חוץ, שכן היציאה תפגע בזכויות אדם של הבריטים. ואם לקצר, בית המשפט הגבוה פסק לטובת גב' מילר!
בשבוע שעבר התחוללה המערכה השנייה בדרמה. הממשלה עתרה לבית המשפט העליון ובית המשפט דן בערעור הממשלה בהרכב של 11 שופטים, ההרכב הגדול ביותר של ביהמ"ש העליון מאז המאה ה-19. הטיעונים נשמעו כל השבוע שעבר ובית המשפט לא יחרוץ את הדין לפני תחילת 2017. ניג'ל פאראג', מי שהיה מנהיג UKIP ,מפלגת הברקסיט, איים בהפגנות ענק מול בית המשפט.
שלא כבארה"ב, בית המשפט העליון בבריטניה אינו בימ"ש לענייני חוקה ואינו יכול להכריז על חוקים כלא– חוקיים. בבריטניה, שאין בה חוקה כתובה, הריבונות (הקביעה הסופית) היא בידי הפרלמנט. במקרה של החלטה של בית המשפט העליון, הפרלמנט יכול להתגבר עליה בעזרת אקט חקיקה נוסף.
בנוסף הולכת ומתגבשת עוד יזמה משפטית באירלנד שיזם ג'ו מוהם נגד הברקסיט. הטענה כאן היא שלא ברור אם הפעלת סעיף 50 ניתנת לביטול? אם היא אינה ניתנת לביטול, הממשלה נוטלת לעצמה, שלא בדין, סמכות לצאת מהאיחוד לא משנה מה יהיו התנאים. סמכות כזאת, לדעת העותרים, צריכה להיות רק בידי הפרלמנט. לקראת המשאל הובטחו לאנשים הבטחות לא אמיתיות ורק אחרי המשא ומתן יתברר מה באמת משמעות היציאה מהאיחוד. צריך לכן, לדת העותר, שסעיף 50 יהיה רברסבילי. גם הפרלמנטים של צפון אירלנד וסקוטלנד צריכים לאשרר את ההסכם שיושג, שכן התנאים בהסכם עלולים לפגוע בזכויות שהפרלמנט הבריטי האציל לפרלמנטים האזוריים.
בשבוע שעבר הצליחו קורבין והלייבור שבראשותו לאשר בפרלמנט ברוב גדול, כולל חלק מהשמרנים, החלטה שקבעה שעל הממשלה לפרסם את תכניתה ליציאה בטרם ההכרזה על היציאה. ההחלטה אמנם אינה אומרת מה יקרה אז, ואם צריך לאשרר את התכנית בפרלמנט, אך ברור שהשמרנים חוששים מאד מפתיחת נושא היציאה להחלטה מחודשת בפרלמנט או למשאל עם נוסף. המפלגה השמרנית מפולגת על נושא הברקסיט והחלטה מחודשת, פרלמנטרית או במשאל, יכולה להוביל לתוהו ובוהו פוליטי, לנפילת הממשלה ולהפסד בבחירות. הקרב על הברקסיט רק בראשיתו.
אבישי ארליך
