החשש אם ומתי תפרוץ מלחמה מלווה אותנו ביום ובלילה. השאלה אם ייפלו בלילה טילים מעסיקה אותנו בכל רגע. התושבים בעוטף עזה נתונים בלחץ נפשי קשה. בביתי בקיבוץ כיסופים, למשל, יש שני חדרי ממ"ד, ובכל אחד מהם שתי מיטות. בלילות כמו אלה שעברו עלינו בשבועיים האחרונים, הייתי מעדיפה לישון בממ"ד; אלא שבני המתגורר בחו"ל שוהה אצלנו, כמו גם האחיין שלי, ולכן אין לנו די מיטות בממ"ד. כל ההתנהלות והמחשבות שלנו סובבות סביב הסיכוי שנעמוד בזמן התגובה מהישמע האזעקה ועד לנפילת הטיל – בערך שתיים או שלוש שניות. זה לא זמן להתעורר ולהתארגן. אם לא מוכנים מראש, אין הגנה מפני הטיל.
פעילי "קול אחר" מפגינים בצומת יד מרדכי נגד ההסלמה בעזה, 26 ביולי 2018 (צילום: קול אחר)
ביומיום מעסיקה אותנו השאלה, האם הלילה שוב תתקוף ישראל בעזה? האם התקיפות הישראליות שוב יתורגמו לקסאמים? בבוקר, ההורים טרודים בלבטים אם לשלוח את הילד לקייטנה או לבית ספר, או שמא להשאירו בבית, למרות שבבית מצב המיגון לא בהכרח טוב יותר.
המצב בעוטף הוא סיוט במיוחד עבור הורים. אני חוששת שעקב החלטתי ייפגעו ילדתי או אחייני. אני גם מכהנת כיו"ר ועדת החינוך של קיבוץ כיסופים, ונאלצת לקבל החלטות הנוגעות לחייהם של כל ילדי הקיבוץ.
לעומת הטילים, חשוב לומר כי השריפות וההצתות התדירות אינן עניין של חיים ומוות ואינן משנות את סדר היום בצורה משמעותית. הן אמנם גורמות לתחושה של אי–נעימות, בייחוד בגלל ריח העשן הכבד, ובהחלט לא נעים לצאת מהקיבוץ ולראות את כל הדרכים שרופות ואת היערות שלנו צבועים בשחור–חום–אפור. לפעמים יש עוד קצת ירוק כדי להזכיר לנו שאפשר היה לחיות כאן אחרת.
מעבר לגדר, בעזה, המצב קשה לאין שיעור. אני חברה בתנועה "קול אחר" הפועלת בשדרות ובעוטף עזה. למעלה משנה אנו עומדים מדי שבוע בצומת יד מרדכי, צומת הבית שלנו, וקוראים להפסיק את המצור על עזה. לכולנו יש מכרים וחברים בעזה. כולנו מקיימים תקשורת עם עזה, ולכן עזה עבורנו היא 1.5 מיליון בני אדם, ולא גוש אמורפי של רוע, כפי שמנסה הממשלה לצייר אותה.
זו הייתה המטרה הראשונה של "קול אחר" – לקשר את הסבל המושת על עזה לפנים ולשמות. אנו תובעים להסיר את המצור מעל עזה כי הוא אכזרי ולא רק כי כדאי לנו לעשות כן, כי הסרת המצור תטיב גם עם עוטף עזה. המצור שממשלת ישראל מקיימת מזה 11 שנה הוא נפשע פוליטית ומוסרית.
למרות מאמצינו, בינתיים לא הצלחנו לשכנע את מרבית הציבור בעוטף בעמדותינו. זו עבודה מפרכת להילחם במדיניות הממשלה כלפי עזה ובתעמולה ההופכת את תושביה לגוש מאיים שכאילו אין דרך אחרת לנהוג כלפיו.
ההוראה של שר הביטחון לסגור את מעבר כרם שלום (10.7), ממנה חזר חלקית, היא החלטה גרועה במיוחד. באמצעות מדיניות הרסנית זו של הרעבה וסגר, מגבירה ממשלת ישראל את הסבל ומחמירה את האסון ההומניטרי ברצועה. מחאת הפלסטינים על המצור משמשת מצידה עילה לתוקפנות ישראלית המייצרת סבל נוסף. ירי באזרחים והפצצות אינם מתקנים דבר, אלא רק מעמיקים סבל ותורמים להסלמה.
לאורך העשור שחלף, מאז הראשונה במלחמות עזה ("עופרת יצוקה" 2008/9), לא מעסיקות את הממשלה ההשלכות של מדיניותה לא על האוכלוסייה בעוטף עזה, ולא על האוכלוסייה בעזה. ממשלת נתניהו הורידה מעל סדר היום את החתירה להסדר מדיני ישראלי–פלסטיני ועסוקה בהעמקת הכיבוש ובבידוד הרצועה. בהתנתקות (2005) ולאחריה משתמשת הממשלה בכוחה הצבאי, הכלכלי והפוליטי לשלהוב העימות מול עזה. זה סיוט להיות אזרחית היודעת שכל מהלך שהממשלה מובילה נעשה בידיעה מוחלטת למחיר שאשלם. אנחנו לא מעניינים אותה.
ממשלת נתניהו מקדמת אינטרסים צרים ומידיים של העומדים בראשה: להסיט את השיח הציבורי ממאבק למען צדק חברתי, שוויון ודיור ציבורי ונגד שחיתות, עוני וכיבוש. כל עוד שורר כאן מצב של מלחמה, קל לממשלה לשסות את האזרחים זה בזה. ואולם, חשוב לציין כי האנשים שגרים כאן בעוטף עזה קרועים: מצד אחד, הם מאבדים סבלנות כלפי שגרת הרקטות, ומצד שני, הרוב המכריע מודע לכך שמלחמה תהא אסון והסבל באזורי הגבול יתגבר הרבה יותר.
הניסיון לימד אותנו כי מלחמה תהיה קשה עבורנו באופן משמעותי מאשר המצב הנוכחי. למרות ההסתה הלאומנית מחלחלת ההבנה שפעולה צבאית לא תפתור את הבעיה. יותר ויותר מבינים שהכיוון הנכון יהיה של דיבור, של הסדר מדיני במקום מצור ופעולות צבאיות. הדרך היחידה לייצר חיים של כבוד לכולנו, משני צדי הגבול, הוא פתרון מדיני, שיבטיח את סיום הכיבוש והמצור ושלום ישראלי-פלסטיני צודק.
יעלה רענן
