כשסיפרתי לד"ר ראיד חאג' יחיא על כך שביום שיחתנו פורסם בכלי התקשורת כי שני תינוקות קפאו למוות בעיר חאן יונס שבדרום רצועת עזה, הוא הביע פליאה על כך שמדובר רק בשני תינוקות. "המצב שם כל כך קשה, והמראות שראינו שם הם כל כך נוראים, שלא מפתיע אותי לשמוע ידיעות כאלה", הסביר.
ד"ר חאג' יחיא, תושב נווה שלום, השתתף לפני מספר שבועות במשלחת לעזה של ארגון "רופאים לזכויות אדם" (רל"א), שכללה העברת ציוד רפואי לבתי החולים ברצועה ומתן סיוע וייעוץ לרופאים שם. עבור חאג' יחיא לא היה זה הביקור הראשון בעזה. הוא הגיע לשם כבר ב-2007, בראשית ימי המצור על הרצועה, והגיע גם בשלהי "עופרת יצוקה". בחודש אוגוסט האחרון, התנדב בחדר המיון ובחדר הטראומה של בית–החולים שיפא בעזה במשך מספר ימים, תוך סיכון חיים, בזמן שהפסקת האש קרסה.
"בביקור האחרון העברנו ציוד רפואי שנאסף מהארץ ומהעולם, ובכלל זה ציוד ייעודי עבור מחלקת כירורגיה פלסטית, לצורך טיפול בנפגעי כוויות. חלק מהציוד נרכש בכספי תרומות שאספה העמותה 'ידידי נווה שלום'", אמר.
פלסטינים צועדים בין הריסות אחת השכונות ברצועת עזה, נובמבר 2014 (צילום: אקטיבסטילס)
האם נתקלתם במחסור בבתי–החולים?
בעזה מחסור מזעזע בציוד רפואי. התרומות שמגיעות מחו"ל כוללות בעיקר ציוד בסיסי מאוד, שנגמר תוך יום או יומיים. צריך לזכור שבית חולים כמו "שיפא" משרת אוכלוסייה ענקית, של כ-800,000 תושבים. הציוד הרפואי שנתרם – לא מכסה אפילו אחוז אחד מהצרכים שקיימים.
שמונה שנות המצור עשו את שלהן. בכל הרצועה יש רק מכשיר MRI אחד ומכשיר סי–טי אחד, האמורים לשרת אוכלוסייה של 2 מיליון איש. כשהיינו שם – מכשיר הסי–טי בדיוק התקלקל. חלקי החילוף נמצאים ברמאללה, אבל כדי להעביר אותם – צריך לעבוד מול "התיאום הביטחוני", וזה לוקח זמן. כל הציוד הרפואי זקוק לאחזקה, ובגלל המצור, אפילו כשמתקלקל חלק קטן ופשוט – המכשור מושבת.
אני רופא ילדים בהתמחותי, ועבדתי ארבע שנים בפגיה בישראל. בבית–החולים שיפא ראיתי אינקובטורים לפגים שמושבתים בגלל מחסור בחלקי חילוף, מכונות החייאה מושבתות, מכשירי הרדמה מושבתים. אפילו הכלים הכירורגיים – דוגמת מספריים ואזמלים – פגומים וחלודים, אבל לא זורקים אותם כי אין כלים חלופיים. מחטאים אותם ומשתמשים בהם, כמו בימי הביניים. הצוות הרפואי מסור מאוד, אבל הוא נאלץ לאלתר כל הזמן.
איך מתמודדים הרופאים והאחיות?
הם גיבורים. אין שום מילה אחרת. הם עובדים בתנאים לא תנאים. תאר לעצמך את המצב בחדר המיון של בית החולים בלילה של ההתקפה הישראלית על שכונת שג'עיה. בתוך זמן קצר הגיעו למקום 50 גופות מרוטשות ועוד 200 פצועים, וזאת כאשר בחדר המיון ישנן רק 20 מיטות.
עוד חשוב להדגיש, שהמחסור הוא לא רק בציוד – אלא גם במשכורות. חלק מהרופאים לא מקבלים משכורת כלל, בגלל המחלוקות הפנימיות בין פת"ח לחמאס. בנוסף, בגלל המצור, הם נמצאים שמונה שנים מאחור מבחינת הידע הרפואי. הרפואה מתחדשת ומתקדמת, אבל הרופאים בעזה לא יוצאים להשתלמויות רפואיות ולא משתתפים בהדרכות.
מה היה מצב המטופלים שפגשתם?
אחרי מלחמת עזה בקיץ, פורסם שהיו למעלה מ-2,000 הרוגים פלסטינים ו-11,000 פצועים. אבל איש אינו נותן את דעתו על כך שאין ברצועה טיפול הולם בחולים הכרוניים: קשישים, חולי סרטן, ילדים עם מחלות מטבוליות – הם לא זוכים בטיפול שוטף. מתי הם כן יגיעו לבית חולים ויזכו בטיפול? כשמתרחש משבר, כאשר מצבו של הילד החולה מחמיר והוא מובהל לטיפול נמרץ, או כאשר מופר האיזון במצבו של חולה הסכרת והוא נכנס לתרדמת. במשלחת האחרונה של רל"א העברנו משלוח אינסולין בשווי 15,000 דולר, והוא פשוט נחטף, משום שחולי הסכרת ברצועה סבלו מחוסר איזון בשל היעדר טיפול תרופתי.
בעיה אחרת, היא שאין מנגנון לתמיכה בנכים ובפצועים קשה. בעקבות המלחמה יש הרבה פצועים קטועי ידיים ורגליים, ביניהם ילדים, אבל אין ברצועה מרכזי שיקום או מרכז לבניית גפיים תותבות. ראיתי ילדים שאיבדו שתי גפיים, אך לא זוכים לטיפול פיזיותרפי או לריפוי בעיסוק – פשוט כי אין שם. הם איבדו את כל משפחתם, ואחרי שמצבם הרפואי התייצב, הם שוחררו לביתם – ונשכחו. אך כל מה שאני אספר על מה שראיתי בעזה – זה רק טיפה בים. המראות היו קשים מאוד, לא אנושיים, בלתי נסבלים.
מה מניע רופא מישראל להתנדב ולהגיע לשם?
העזרה הרפואית שאנחנו מושיטים לרצועה, היא רק טיפה בים. מדובר בעיקר בגילוי סולידריות וחמלה, שנועד לעודד את הצוותים הרפואיים שם שהנה מישהו עומד לצידם.
אני לא אכחיש שאנחנו, הרופאים שבאו מישראל במשלחת רל"א, חווינו פחד גדול. באוגוסט היינו עשרה רופאים, אבל כשהגענו בבוקר למעבר ארז – הפסקת האש קרסה, ונכנסנו לרצועה רק ארבעה רופאים, תחת הפגזות. לא חלפה רבע שעה מרגע שהגענו לבית החולים שיפא, וכבר הוזעקנו לחדר המיון – כי התחילו להגיע פצועים.
כמובן, היינו מודעים לסכנה. אבל זה המקצוע שלנו, והרצון לתרום ולהקל על הסבל של התושבים – גובר על הסיכון. הפחד שלנו הוא זעום לעומת הפחד והסבל של התושבים החיים שם. רצועת עזה מלאה באנשים שרוצים לחיות בכבוד, אבל בגלל המצור אין להם כלום: לא כסף, לא עבודה, לא אדמה, לא מים. גם אוויר נקי אין להם, והם נותרים חנוקים. אנשים שם חיים לפעמים מ-5 שקלים ליום.
לנו בישראל נדמה שהמלחמה נגמרה, אבל בעזה היא עוד ממשיכה: אצל הנכים קטועי הידיים והרגליים, אצל האימהות שאיבדו את ילדיהן, ואצל הבנים שאיבדו את הוריהם. ומול כל הסבל האנושי הבלתי–נגמר הזה – נגמרות לך המילים.
אורי וולטמן
