מאת דני פתר

    הדיון לקראת הוועידה שלא-מן-המניין של מק"י, המתקיים בשבועות האחרונים מעל דפי "זו הדרך" ו"אל-אתיחאד" – מועיל וחשוב. אך נדמה שהעיסוק העיקרי של המשתתפים בדיון (ויצוין שעד עתה רק חברים השתתפו בבימת הדיון, וכי טרם קראתי מאמר פרי-עטה של חברה…) הוא על "כאן ועכשיו". ברצוני לעסוק בשאלה שאנו נוטים שלא להתייחס אליה לעומק: שאלת הסוציאליזם. גם בוועידת המפלגה האחרונה, הוועידה ה-26, הנושא לא זכה בתשומת הלב הראויה.

מונית בהוואנה, בירת קובה – כבר לא בבעלות המדינה (צילום: גראנמה)

אל הסוציאליזם זורמים נחלים רבים

    יש להקדים ולציין שקריסתה של ברית-המועצות ובעלות בריתה במזרח אירופה הייתה מכה קשה לתנועה הקומוניסטית. מכה זו לא פסחה גם על המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. חלקן שקעו, וחלקן בחרו במדיניות המכונה "הדרך השלישית" – אשר מנהיג הניו-לייבור הבריטי, טוני בלייר, היה מזוהה ביותר איתה – וניסו להכליא בין תמיכה בניאו-ליברליזם לבין הגנה על חלק משרידי מדינה הרווחה. מי שעלה על הסוס המנצח היה הקפיטליזם הגלובלי וארצות-הברית בראשו. אך גם הגלובליזציה הקפיטליסטית נקלעה למשבר, ממנו טרם התאוששה.

    עם קריסת ברה"מ, איבד השמאל הרדיקלי את הדגם העיקרי למדינה לא-קפיטליסטית, שבמהלך המאה העשרים שאפו רבים לחקות או ללמוד ממנו. המפלגות הקומוניסטיות השולטות בסין, בווייטנאם ובקובה – שם לא אירעה קריסה דוגמת מזרח אירופה – נקלעו לוויכוח פנימי בסוגיית השוויון בחברה. האם יש צורך בדגם מהסוג שהיוותה ברה"מ? לדעתי כן. ואם הוא אינו קיים במציאות (ולדעת רבים, גם בתוך מק"י, הוא אינו קיים), הרי שעל הקומוניסטים לעצב לעצמם דגם, או דגמים רבים, אליהם הם חותרים, גם אם החתירה היא ארוכת שנים. התרומה שאני מבקש לתרום לדיון, היא לטעון כי אל המטרה הסוציאליסטית זורמים תמיד נחלים רבים.

    כנקודת המוצא לדיון אשוב ואדגיש, כי מאבקים חלקיים הם חשובים, שכן הם משיגים הישגים חלקיים המיטיבים את חייהם של העובדים. יתר על כן, אלה הלוקחים חלק במאבקים, מתחנכים תוך כדי המערכה, ורוכשים ביטחון ביכולתם לשנות את המציאות ולהגשים מטרות. אלה הם שלבים הכרחיים במאבק למען הסוציאליזם.

    את הדברים שייכתבו בהמשך ינחו שני עיקרים: ראשית, אין סוציאליזם שאינו דמוקרטי בפירושו המילולי המלא – שלטון העם. רק תהליך שינוי חברתי שרובו של העם רוצה בו, רובם של האנשים העובדים והיוצרים, ראוי להתקרא בשם "סוציאליזם". ושנית, סוציאליזם אינו קומוניזם. העיקרון המנחה בסוציאליזם אינו "לכל אדם לפי צרכיו", כי אם "לכל אדם לפי עבודתו". מהעובדה שרוב האנשים בחברה הסוציאליסטית יהיו שכירים המועסקים בידי חברות בבעלות ציבורית או פרטית, נובעת לדעתי המסקנה, שלא עתידה להיעלם מנופה תופעת "הערך העודף", אותו מנכסים לעצמם המעסיקים מעבודתו של העובד.

הכלכלה הדמוקרטית

    בעולמנו הקפיטליסטי הגלובלי, אין צורך להכביר במילים על אודות השפעת הכלכלה על החברה ועל חייהם של האנשים. דוגמא בולטת לכך היא תופעת "עשר המשפחות" השולטות בקפיטליזם הישראלי וסופחות לעצמן משאבי טבע (הפוספטים בנגב, המינרלים בים המלח, הגז הטבעי שנתגלה בים-התיכון, ועוד). העובדה שקומץ משפחות הון משפיע יותר על התנהלות המדינה מאשר המוני אזרחיה, היה גזל לאור יום של זכותנו הבסיסית לדמוקרטיה. על כן, תנאי ראשון לכלכלה דמוקרטית הוא הבעלות של כלל החברה על האדמה, המים, אוצרות הטבע שעל פני הארץ וכל שבתוכה.

    ניתן לעשות שימוש באוצרות טבע, כמובן, תוך שמירה על פיתוח בר-קיימא. אבל תמיד יש להקפיד כי זה ייעשה במסגרת הבעלות הציבורית.

    כאן ברצוני להעיר הערה חשובה: "ציבורי" אין בהכרח פירושו "מדינתי". בצידה של בעלות המדינה על אמצעי הייצור, ייתכנו בעלויות ציבוריות אחרות: בעלות של ערים ומועצות מקומיות, קואופרטיבים המוקמים ביישובים חקלאיים, בעלות של מוסדות חינוך ותרבות וכד'. בארצות הסוציאליסטיות, התפתח משך עשרות שנים פולחן ה-"ההלאמה המדינתית", שעיקר את האזרחים מיוזמה אישית וקולקטיבית ויצר דגם של "סוציאליזם" בו המדינה נותנת הוראות, כופה ביצועים, ומענישה עקב חריגות מכל סוג שהוא. בשנים האחרונות, נוטה ממשלת קובה לעודד סוג נוסף של בעלות ציבורית, במסגרתו המספרות, הקיוסקים והמוניות אינם נמצאים יותר בבעלות המדינה.

גבולות הבעלות פרטית

    כפי שציינתי, רוב העובדים בחברה הסוציאליסטית יעבדו בעבודה פיסית או רוחנית ויהיו שכירים. אולם כפי שלא ייתכן שלא יהיה בחברה הסוציאליסטית שכר מינימום, אשר יבטיח חיים בכבוד לעובד ולבני משפחתו, כך צריכה גם החברה הזאת לאפשר קיום בכבוד בחמישה תחומים לפחות: רווחה, דיור, בריאות, חינוך ותרבות. כמו כן, מחייבת העלות הציבורית שיהיו גבולות מחייבים וידועים לכל, אשר קובעים את גובהו המירבי של שכר המנהלים ואת היקף ההון שרשאים לצבור אדם פרטי ובני משפחתו.

    בסוציאליזם לא מתבטל הרכוש הפרטי, ולא מתבטלים גם השוק והתחרות הכלכלית. אולם אסור יהיה לצבור הון, העלול לאיים על האופי הדמוקרטי של הכלכלה הסוציאליסטית.

    במסגרת הדיון בדבר החלופה הסוציאליסטית, הכרחי להתייחס גם להיבטים נוספים, עליהם לא כתבתי כאן (חברה משוחררת מאפליה, מגזענות ומכיבוש; חברה המשקיעה בפיתוח התרבות הדמוקרטית והעממית כך שהיא נגישה לאזרחים, ועוד). במאמרי זה העדפתי להתמקד בשאלות הכלכלה, המהוות את הבסיס לחברה שוויונית יותר.