מדיניות ישראל בפועל בעזה מכבידה על פעולות ארגוני החברה האזרחית כתוצאה מהגבלות תנועה קשות, ומכבידה על תמיכה בקיום חיים נורמאליים בעזה. כך נטען בדו"ח חדש של ארגון גישה שהושק אתמול (רביעי) בעיר עזה. מהדו"ח עולה כי סגירת המעברים היא ענישה קולקטיבית של תושבי עזה ו"דווקא עכשיו חשוב לחזק את הגורמים האזרחיים, שתומכים בקיומם של חיים אזרחיים נורמאליים ברצועה. למרות שלכאורה זוהי גם תפישת מערכת הביטחון הישראלית, המדיניות בפועל בוגדת במטרה זאת ומכבידה מאוד על פעולות ארגוני החברה האזרחית".

המחקר מבוסס על סדרת מפגשים שהתקיימו בעזה, בהשתתפות נציגים של 32 ארגונים, בהם ארגוני נשים; ארגוני תרבות ופיתוח; ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים שמעניקים שירותים רפואיים ונפשיים, במיוחד לבעלי צרכים מיוחדים. "הם שיתפו אותנו במחירים הכבדים שגובה הפיצול בחברה הפלסטינית, ועל הפוטנציאל הלא–ממומש של החברה האזרחית בעזה, שמבקשת לקדם נושאים כמו שוויון מגדרי וטיפוח ערכים של זכויות אדם".

מהדו"ח עולה עוד כי לרוב הארגונים בעזה יש מקבילים בגדה המערבית ולחלקם סניפים. מגבלות התנועה מקשות עד מאוד על קידום המטרות המשותפות והבאת שינוי. עובדי הארגונים והפעילים לא רשאים לנוע מעזה לגדה, לצרכי השתלמויות, קורסים מקצועיים, כנסים ופגישות עם מומחים. בכיוון ההפוך – מהגדה לרצועה – התנועה כמעט שאינה מתאפשרת כלל. כמו כן, בשל סגירתו הממושכת של מעבר רפיח, מתבטלת כמעט לחלוטין האופציה לצאת להשתלמויות ולפגישות מקצועיות הכרחיות בחו"ל.

חמור מכל: ההסתגלות לאיסורים ולמנגנון ההיתרים המתיש יצר "אפקט מצנן" – מציאות של הנמכת ציפיות מהיכולת להוביל לשינוי, וויתור מראש על השגת אישורי כניסה לרצועה עבור מומחים ועובדים–שותפים מהגדה ומחו"ל. כמעט כל הנציגים שהשתתפו עוד ציינו כי בעקבות סבב הלחימה האחרון, העובדים המוסמכים להעניק טיפולים מקצועיים לתושבים זקוקים בעצמם לטיפול, לאחר שנדרשו לעבד אובדן אישי ותקופה שבה סכנה ממשית ארבה לחייהם. הקריטריונים הצרים לתנועת אנשים אינם מאפשרים להם לצאת מעזה כדי להתאוורר ולקבל תמיכה מקצועית ונפשית מבחוץ.

בגישה הדגישו ש"קשה להבין מה התועלת הביטחונית שנוצרת מהחלשת החברה האזרחית ברצועה ומהעלאת מפלס הייאוש בקרב נציגיה". על כן, לדו"ח שתי מסקנות עיקריות: תנועה של פלסטינים בין עזה לגדה המערבית, בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות, היא הסיכוי היחיד לשיקומן של הכלכלה, החברה והפוליטיקה הפלסטינית ומפתח לעתיד יציב יותר לאזור כולו. מסקנה שנייה: על ישראל להכיר בצרכים הלגיטימיים של ארגוני החברה האזרחית ובחשיבותם העצומה לקיומה של חברה מתפקדת, ולאפשר לנציגיהם לצאת לחו"ל ולנוע בין שטחי הטריטוריה הפלסטינית.

לעיון בדו"ח המלא (12 עמודים, בעברית):

http://gisha.org/UserFiles/File/publications/civil_society/Split_apart_he.pdf