להשגים אלה יש השלכות גם ברמה הארצית. לפי סקרים שנערכו לאחרונה, אילו הבחירות הכלליות בגרמניה היו מתקיימות היום, המפלגה הייתה זוכה ב-12% מקולות הבוחרים.
פרשנים מסבירים את התחזקותה ההדרגתית של מפלגת השמאל בתסכול הרב, שחשים אזרחי גרמניה בשל התערערות מדינת הרווחה. מפלגת השמאל עצמה הפכה את ההגנה על מדינת הרווחה למצע הפוליטי שלה. היא אף דורשת להרחיבה על-ידי הנהגתו של שכר מינימום בכל המשק. שכר מינימום אינו קיים בגרמניה ולהנהגתו מתנגדת בנחישות הקנצלרית השמרנית אנגלה מרקל.
גורלה של מדינת הרווחה
בשני העשורים האחרונים אנו עדים לתהליך מואץ של גלובליזציה קפיטליסטית. הפיתוח המואץ של טכנולוגיות העילית וחדירת המחשב לכל תחומי החיים הם לכאורה מסימני ההיכר של העידן החדש. אך אלה אינן אלא תופעות נלוות לתהליך עמוק יותר בכלכלה ובחברה, המבטא יחסי כוחות בין המעמדות השונים. במקביל להעצמת הגלובליזציה, מחריפה המיתקפה על מדינת הרווחה. ישנם הסבורים אפילו כי "מדינת הרווחה מתה".
בהבדל מ"מדיניות רווחה", מדינת רווחה היא המשטר החברתי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה בכמה מדינות קפיטליסטיות באירופה, ואשר הגיע לשיאו בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה שעברה – תקופה המכונה בצרפת "שלושים השנים המפוארות". מנגנונים של מדינת רווחה וכן דגמים של מדינות רווחה נפוצו גם במדינות מסוימות באסיה, באמריקה הלטינית ובאפריקה, לרבות ישראל.
הקמתה של מדינת הרווחה היא תולדה של יחסי כוחות חברתיים מיוחדים, שהתהוו באירופה הקפיטליסטית ("המערבית") בתום מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה חל גידול מהיר בפריון העבודה ובייצור; השוק הפנימי התרחב במהירות; האבטלה קטנה בצורה משמעותית; וחלוקת העבודה הקפיטליסטית הבינלאומית הבטיחה המשך אספקת כוח עבודה זול וסחורות מהמושבות. רבות מהמושבות השיגו עצמאות באותן השנים, אך נשמרו בהן דפוסי ניצול ניאו-קולוניאליים.
הנסיון לימד, כי מנגנון המדינה בחברה קפיטליסטית מסוגל לספק תעסוקה (כמעט) מלאה, מוצרים ושירותים מסובסדים, שירותי חינוך, השכלה גבוהה, שירותי בריאות ודיור, וזאת כחלק מהזכויות החברתיות של כלל האזרחים. בכוחו ליצור קונצנזוס חברתי רחב, אשר במסגרתו משתלבות גם תנועות פועלים מאורגנות, הדואגות לחיזוקו ולאו דווקא להחלפתו במשטר אחר – צודק יותר.
במסגרת מדינת הרווחה, בעלי ההון המשיכו להרוויח (זו תפקידה של המדינה במשטר הקפיטליסטי), אבל נאלצו לשלם מחיר יקר בדמות חלוקה צודקת יותר של עוגת ההכנסות. ויתור זה על חלק מן הרווחים לטובת העובדים המאורגנים, שהיה ללא תקדים בתולדות הקפיטליזם, תורגם ל"עיסקות חבילה", פחות או יותר קבועות, ולשורה של חוקים ונהלים.
כך נוצר דגם של קפיטלים, שזכה לכינוי "קפיטליזם בעל פני אנוש". דגם זה היה אמור להוות אלטרנטיבה לברית- המועצות, שבאותן השנים זכתה בתמיכה פעילה מצד חלק לא מבוטל של תנועת העבודה המאורגנת ומפלגות העובדים.
עידן הצבר ההון המואץ
אולם בעוד שמדינת הרווחה היא פשרה מסוימת, לה הסכימו בעלי ההון בעידן הקפיטליזם, הרי הגלובליזציה היא סופה של אותה פשרה.
קריסת ברית-המועצות והנסיגה שחלה בהקף העבודה המאורגנת במערב (לרבות במדינות אירופה), מציינות את תחילתו של עידן חדש: עידן הצבר ההון המואץ, בו אין להון יותר צורך במדינת רווחה. עם חלוף הסכנה "החיצונית" לקפיטליזם, ועם החלשות הסכנה ה"פנימית", המיוצג במעמד עובדים מאורגן בעל שאיפות לשינוי חברתי מן היסוד – הזדרזו בעלי ההון לשוב אל הליברלים הישן, זה זזלט בכיפה לפני עידן מדינת הרווחה. כך, בניגוד לקונסנזוס של מדינת הרווחה, שהיה קיים בשנות החמישים, השישים והשבעים (ואשר טרם פג ברוב מדינות סקנדינביה ובמידה מסוימת בגרמניה) – נוצר קונסנזוס חדש של העידן הניאו-ליברלי. קונסנזוס זה מכונה בידי העיתונאי והחוקר הצרפתי אינגסיו רמונה כ"מחשבה האחידה".
הקונסנזוס הניאו-ליברלי בנוי על כמה הנחות יסוד:
* המדינה אינה יעילה. השוק הוא התגלמות היעילות.
* האינפלציה היא השאלה המשקית המרכזית.
* יש להוריד חסמים הפועלים לריסון השוק.
* המדינה צריכה להיות "קטנה" (לאו דווקא במובן הגיאוגרפי) ולפעול בהתמדה לריסון תקציבי.
הקונסנזוס הזה מגובה בנאומי פוליטיקאים, בכינוסים של בעלי הון, במאמרים בעיתונות ובמחקרים כלכליים, הוא הדגל של המוסדות הכלכליים הבינלאומיים.
אבל במה שנראה ממבט ראשון כפרדוקס, דווקא לממשלה ולמדיניותה יש תפקיד מרכזי בהגשמתו. במילים אחרות: לא ניתן להשליט את הסדר החברתי הניאו-ליברלי ללא מעורבות המדינה ומנגנוניה. המדינה אינה נעלמת, אלא משנה את תפקידה, כדי להאיץ את הצבר ההון של האלפיון העליון. אולם ישנם סימנים רבים, שקונצנזוס זה נסדק. תוצאות הבחירות בגרמניה הן ביטוי פוליטי לשבירה זו של הקונסנזוס הניאו-ליברלי.
