הפרקים הראשונים בסדרת הפודקאסטים "חלוקת הארץ" של מכון עקבות זמינים כעת להאזנה. הסדרה  עוסקת בפתרון שתי המדינות כפי שבא לידי ביטוי בפעילות הממשלתית ובמעשים בשטח מאז ועידת מדריד ב-1991 ועד עליית ממשלת נתניהו ב-2009. פרקים אלה חוזרים אל ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005 – לגביה טוענים הימין והמתנחלים כי טמנה בחובה זרעים לטבח 7 באוקטובר 2023.

הפרק הראשון כולל דו-שיח בין חוקר המכון אדם רז לעו"ד דב ויסגלס. השיחה חושפת את אחורי הקלעים של התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים מפיו של ויסגלס – אחד האנשים הכי בכירים שהיו בחדר המשא ומתן. ויסגלס, יועצו הקרוב של ראש הממשלה אריאל שרון ואחד ממנסחי תוכנית ההתנתקות, מספר בפרק זה על ההיגיון שעמד מאחורי התוכנית, שלדבריו לא נועדה למנוע הקמה של מדינה פלסטינית. לטענתו, את ההחלטה בדבר הנסיגה מעזה אמנם קיבלה ישראל באופן חד-צדדי – אך היא יצאה אל הפועל בשיתוף פעולה מלא עם הפלסטינים.

בפרק השני משוחח ההיסטוריון רז עם העיתונאי עקיבא אלדר ("הארץ"), שהכיר מקרוב את ההתרחשויות ברשות הפלסטינית בראשית שנות האלפיים. אלדר הסביר מדוע הוא כופר בתפיסה הרווחות, לפיה יאסר ערפאת לא היה פרטנר לסיום הסכסוך, ולמה לדעתו ביצוע תוכנית ההתנתקות היה הבחירה באפשרות הגרועה ביותר להתמודדות עם הסכסוך.

במרכזו של ראיון נוסף שפרסם מכון עקבות בחודש שעבר: הקריאות הנשמעות, על רקע המלחמה הנמשכת בעזה, להעביר את תושבי הרצועה למדינות אחרות. ד"ר עמרי שפר רביב, היסטוריון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בדק במחקרו ניסיון דומה שביצעה ממשלת ישראל מיד לאחר מלחמת יוני 1967. מהמחקר עולה, כי בחודשים שלאחר המלחמה, ניסחה הוועדה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים מסמך שנועד להתוות את קווי הפעולה לשליטה בשטחים שנכבשו. הסעיף הראשון והחשוב ביותר בטיוטת המסמך קובע: "מדיניות המכוונת ליציאת מספר מירבי של ערבים מתוך השטחים המוחזקים". מכאן ואילך עסקה ישראל באופן עקבי בשאלה, כיצד ניתן לעודד את תושבי השטחים הפלסטינים לעזוב את הגדה המערבית ואת רצועת עזה – וזאת מבלי לעורר ביקורת בינלאומית. בניגוד לגדה המערבית, אותה עזבו כרבע מתושביה הפלסטינים לאחר המלחמה, את רצועת עזה לא עזב כמעט איש.

תחילה קיוותה ישראל כי הסכם מדיני יפתור את בעיית הפליטים ויקבע את העתיד של רצועת עזה ושל תושביה הפלסטינים. בחלוף הזמן, כשהובן שהסכם מדיני ופתרון בעיית הפליטים לא נראים באופק – עברה ישראל למדיניות של עידוד הגירה. הייתה זו מדיניות לא-מוכרזת שנועדה לדחוף פלסטינים לעזוב את רצועת עזה באופן פרטני, לרבות באמצעות מתן תמריצים, תוך שמירה מכוונת על רמת חיים נמוכה ברצועה. במקביל השקיעו נציגים ישראליים מאמצים להגיע להסכמים עם מדינות זרות – בין היתר באמריקה הלטינית – שיהיו מוכנות לקלוט פליטים פלסטינים תמורת תשלום. נשמע מוכר? זה אירע לפני יותר מחצי מאה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/118817