אנחנו מעלים היום בכנסת את זכרו של טבח עם קשה. המספרים המדויקים לא ידועים בוודאות, אך מדובר במיליון עד מיליון וחצי ארמנים שנרצחו. זה מספר עצום, מזעזע, וקשה. ואחרי הזעזוע, צריכה לבוא ההוקעה. ואחרי ההוקעה, צריך לבוא הלימוד, צריכה לבוא ההבנה איך הדבר קרה. כאשר אנחנו מדברים על טבח עם במאה ה-21, איננו מדברים רק על מה שקרה אז ושם, אלא גם על מה שקורה ועלול לקרות כאן ועכשיו. לכן, הלימוד של טבח העם הארמני איננו רק חובתנו כלפי הארמנים, איננו רק החובה שלנו כלפי ההיסטוריה. הלימוד הזה הוא החובה שלנו כלפי עצמנו, כבני-אדם במאה ה-21.
הפגנה בירושלים למען הכרה של ממשלת ישראל בטבח העם הארמני (צילום: וסלין קולב)
טבח העם הארמני מצוין ב-24 באפריל. באותו יום, ממשלת הטורקים הצעירים עצרה באיסטנבול 250 ממנהיגי האוכלוסייה הארמנית. כבר במהלך אותה יממה ירו בהם למוות, ובעקבות הרצח הזה האלימות הסלימה, ואירע הטבח. אבל שורשי הטבח הזה נטועים רחוק יותר בהיסטוריה. כדי להבין איך הדברים הובילו לרצח עם אכזרי, עלינו להסתכל לאחור ולראות איך זה התחיל. אפשר, כמובן, להתחיל את חקר ההיסטוריה בכל מיני נקודות. אבל הנקודה בה אני מציע שנתבונן, אירעה למעלה מ-25 שנים קודם לכן, בתקופה בה נוהלה הסתה קשה נגד הארמנים בטורקיה, בניצוחו של הסולטן עבד אל-חמיד השני, הסתה שהובילה לטבח הגדול הראשון שנעשה בארמנים, טבח עבד אל-חמיד, בשנים 1896-1894.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אני סבור שהחטא הקדמון של האימפריה העות'מאנית היה ההחלטה בדבר הגיוס בכפייה של הארמנים לצבא הטורקי. זו הייתה החלטה על גיוס בכפייה או תשלום כופר. היחסים של הארמנים עם האימפריה העות'מאנית תמיד היו יחסים מורכבים, ובוודאי על רקע טבח עבד אל-חמיד ונוכח האפליה שננקטה כלפיהם. הטורקים טענו שארמנים עורקים לצבא הרוסי, ואומנם היו מקרים כאלה. בשנת 1915, האימפריה הרוסית אף החלה לגייס ארמנים לצבא הרוסי, והדבר הוביל להחלטה באימפריה העות'מאנית לאסוף את הנשק מהחיילים הארמנים, ולהעביר אותם משירות צבאי רגיל לפלוגות עבודה. אבל כמובן, שההעברה לפלוגות עבודה בתנאים קשים הייתה צעד נוסף בהידרדרות הטרגית של היחסים בין הארמנים לבין הטורקים. הארמנים לא רצו לשרת בפלוגות העבודה ורבים מהם ערקו. כתוצאה מכך, גברו ההסתה, ההפחדה, וההתססה נגדם.
טבח העם הארמני התחיל בהחלטה בדבר טרנספר. ההוראה הייתה להעביר את הארמנים מאזורי הגבול של האימפריה. כמובן, כמו תמיד, התירוץ היה ביטחוני. הטענה הייתה שנאמנותם של הארמנים לאימפריה העות'מאנית איננה מובטחת, ולכן יש לטרנספר אותם מאזורי הספר של האימפריה, הסמוכים לגבולות, אל תוך פנים הארץ. כך התחילו אותם מסעות מוות, שיירות עצומות של צעירים, זקנים, נשים וילדים, שהלכו את הדרך הארוכה ברגל, דרך צפון-מזרח טורקיה ועד למחנות במדבר הסורי. ראוי לציין, כי המחנות הוגדרו כמחנות פתוחים, אבל התנאים בהם היו בלתי אפשריים, וארמנים הומתו שם בצורות שונות. זכור התיאור הקשה של איתן בלקינד, מאנשי מחתרת ניל"י, שתיאר כיצד היה עד לשריפתם של המוני ארמנים.
הסיפור הזה הוא סיפור שאי-אפשר לשכוח אותו ואסור להשכיח אותו. הוא סיפור על איך האימפריה העות'מאנית, שהייתה ביתו של עם בעל תרבות עשירה ומפוארת, עם שידע גם לקלוט את היהודים שנמלטו מספרד הקתולית – איך עם כזה התגלגל לתהומות של פשע. כמובן, לא כל העם. אבל בשם העם הזה נעשו הדברים האלה. והטבח הנורא הזה היה פתח דבר למעשי טבח אחרים בעתיד. זכורים היטב דבריו של היטלר ב-1939, כאשר הציג את תכניותיו להשמדת היהודים. כאשר נשאל, מה תהיה תגובת העולם. היטלר ענה בשאלה: 'מי זוכר היום מה עשו לארמנים?'.
אנחנו זוכרים, ואנחנו נזכור, ואנחנו לא נשכח ולא ניתן להשכיח שום טבח ושום רצח עם. לא אלה שהיו ולא אלה שמתרחשים. עבורנו, זו איננה היסטוריה, אלא אקטואליה. עבורנו זה צו לא רק לעבר, אלא גם להווה ולעתיד.
דב חנין
