התנועה "ניצחון 15" (וגם V15) הציפה אותנו במערכת הבחירות האחרונה במסרונים וגם הבטיחה לנו, שביבי לא יישב יותר על כס המלוכה, בין אם המחליף יהיה בוז'י או יאיר. "פשוט מחליפים" הייתה הסיסמא, כאילו פוליטיקה היא עוד משחק בו המנצח הוא מי שסופר קודם עד 61. מאיימן עודה התעלמו, כמובן. בנובמבר 2015, שמונה חודשים אחרי אותן בחירות ובשילוב עם עמותה אחרת, "קול אחד", הוקמה תנועה חדשה, בשם "דרכנו", גלגול חדש של V15.

בחודש שעבר השיקה "דרכנו" קמפיין חדש תחת הסיסמא: "הרוב המתון מתעורר". נפתחו מטות ברחבי הארץ, נערך כנס ארצי של התנועה בראשון לציון וכרזות חוצות נתלו ברחבי הארץ.  את מאמצי ההחלפה מוביל אהוד ברק. בעוד אראל מרגלית מסובך במאבקי ירושה במפלגת העבודה, והצמד אשכנזי-גנץ חובר לשי פירון בתנועה המוגדרת "ערכית-תרבותית" וגם "לא-פוליטית", נראה כאילו המנצח הוא מי שעם שלוש פרישות מהחיים הפוליטיים וחזרה אליהם, זכה בכינוי "חדש-ישן". מה הרקע למה שנראה כתחיית ברק?

אהוד ברק באירוע של תנועת 'דרכנו' (צילום מהפייסבוק של התנועה)

סיפור ההצלחה של נתניהו

הפרויקט המשמעותי ביותר של תקופת נתניהו הוא החיסול הפוליטי של הפלסטינים, החותר למוטט כל סיכוי שלהם להתקיים, להוציא כבודדים חסרי מבנים פוליטיים ולאומיים. כבר אין צורך לדבר על טרנספר. ההצלחה של נתניהו טמונה ביכולתו לשכנע את העם, וגם את העולם, שההתקוממות הפלסטינית היא חלק מגל של טרור אסלאמי בינלאומי, בו עומדת ישראל בחזית המלחמה של העולם הנאור. נתניהו העמיק את הכיבוש, ובו-בזמן הצניע אותו ופעל להכשרתו. הסירוב לשחרר אסירים, לדוגמא, או לפרק התנחלויות, הן שתי דוגמאות בולטות לכך. ממדי הצלחתו של נתניהו ברורים לנו אף יותר, כאשר אראל מרגלית תוקף את נתניהו מפני ש'שחרר יותר אסירים מכל קודמיו', או כאשר ציפי לבני תוקפת אותו בטיעון שהוא "פוגע באחדותה של ירושלים" – אותו, כלומר את נתניהו, יקיר עמותות המתנחלים במזרח העיר.

השאלה שצריך לשאול היא, אם יריביו הפוליטיים של נתניהו, יצחק הרצוג, אראל מרגלית, יאיר לפיד, ציפי לבני ואהוד ברק, אלה המבקשים להנהיג את "הרוב השפוי", בכלל מתנגדים למלאכת החיסול של הלאומיות הפלסטינית. נראה כאילו הנושאים המרכזיים ביותר נגדם מתקומם אותו מרכז פוליטי, "רוב שפוי", הם החזקתו של נתניהו בחמישה תיקי שר וקשריו עם "ישראל היום" (וכך, הפכו פתאום "ידיעות אחרונות" או ערוץ 2 לסממנים המזוהים עם חופש הדיבור או עם ה"שמאל"). בעיתונים שאינם "ישראל היום", ובמיוחד בערוץ 10, מככבות פרשות הלכאורה-שחיתות למיניהן: "ביביטורס", מני נפתלי, הבקבוקים של שרה, החשמלאי ביום הכיפורים. לאחרונה נפוצות ההשוואות לגרמניה של המאה הקודמת. ואולם, הפגיעה המתוארת שוב ושוב בדמוקרטיה ובחופש הביטוי לעולם לא תכלול את שערוריית המעצרים המנהליים ואפילו לא את החקיקה נגד חברי הכנסת הערבים. הכיבוש (המכונה "סכסוך") והשלום (שהונמך ל"תהליך מדיני") נמצאים בחלק המסיים את רשימת הנושאים של מחנה האנטי-ביבי.

אדריכל הכחשת הפלסטינים

עכשיו מנסים להריץ את אהוד ברק בראש המחנה הזה. חשוב לזכור, בזכות מעשיו ודבריו של ברק כראש ממשלה ואחר-כך כשר ביטחון אצל ביבי, יכול היה נתניהו מלכתחילה לגייס בקלות כזו את העם נגד הלאומיות הפלסטינית. שקר ה"אין פרטנר" שטיפחו ברק ויועציו הסב נזק גדול מכפי שיכלו לדמיין, כנראה. בכל בית בישראל שמעו על ה"נדיבות" של ברק. הוא ויועציו שיקרו וטענו ש"הבעיה היחידה" בשיחות קמפ דייוויד (יולי 2000) הייתה ההתעקשות הפלסטינית על זכות השיבה ועל המקומות הקדושים בירושלים. הם טרחו לטשטש את העובדה שהכשל העיקרי במשא ומתן, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, היה הסירוב הישראלי לפנות התנחלויות, ואפילו עמדו על סיפוח שטחים בגדה (בלי להעניק אזרחות לתושביהם הפלסטינים). אין הבדל בין "התהליך המדיני" שברק מאוהב בו והפצת "שקרים על שלום" (כפי שכינתה אותם בספרה פרופ' טניה ריינהרט ז"ל), לבין השמועות המופצות חדשות לבקרים מצד נתניהו בדבר ממשלת אחדות שתפעל ל"האצת תהליך מדיני", לצד ההבטחות ל"שמירה על ירושלים מאוחדת".

האם שוב ישכחו תומכי מפלגת העבודה או מרצ את מעללי אהוד ברק, בחמש השנים בהן כיהן כשר ביטחון והיה אדריכל המבצעים "חורף חם", "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", שבמהלכם הרג צה"ל כ-1,800 בני אדם?

הדיון הזה הוא הזדמנות לנתח את סנטימנט "אנטי-ביבי", המתעלם מהפרויקט הגדול המתבצע תחת שלטון נתניהו. המרכז (המכונה לפעמים מרכז-שמאל) שוב מחפש גנרל שיספר לעם על "הפקרות בהנהגה"; שיסתדר עם ארצות הברית בשליטת הדמוקרטים; ושיידע להורות על הפצצות בעזה מבלי להכעיס את שועי העולם.

ביוני האחרון הציעה ציפי לבני בכנס הרצליה להקים "גוש דמוקרטי מרכזי": "שיהיו שתי רשימות-על ברורות, כפי שברור מה זה להיות רפובליקאי ומה זה להיות דמוקרטי. אנחנו צריכים להקים כאן בישראל את המחנה הדמוקרטי הישראלי". התואר 'דמוקרטי' כבר לא מיוחס ל'דמוקרטיה', אלא למפלגה הדמוקרטית האמריקאית. ובינתיים, בורסת השמות של אותם "לא-ביבים" הולכת וגדלה מיום ליום. והיום כל אחד יכול להיות לא-ביבי, הרי ביבי יש רק אחד. וכך, שוב נראה שאין באמת דרך קצרה לסיום הסיוט אותו אנחנו חיים.

יוסף לאור