סופו של הזמר יליד מרוקו גבי שושן (2016-1950) היה מר ועצוב. על הגורמים לכך, וכיצד ניתן למנוע את האסון הבא, מתנהלים ויכוחים. כזמר, גבי שושן לא היה מכור לחיבת ההמון, ובזמנו זה לא הפריע לו.
בניגוד למרבית הכוכבים של שנות ה-60 וה-70, שושן לא התחיל את הקריירה שלו בלהקה צבאית. הוא החל להופיע בלהקות קצב, שהופיעו במקומות חשוכים ורחוקים מהממסד ומהשירים ששלטו באותה התקופה ברדיו. הלהקה הראשונה בה נחל הצלחה, "השוקולדה", לא שרה בעברית, ובכך פסלה עצמה מראש להצלחה ממוסדת. לאחר מכן שיחק ושר במחזמר החתרני "שיער" – וזו הייתה הצלחה מסחררת. המחזמר הוצג מאות פעמים, ושושן היה לכוכב מבלי להתגמש אמנותית.
באותה תקופה, שירי ארץ ישראל קליטים וקלילים שלטו בכיפה. שושן הוכיח שגם זמרים אחרים יכולים להצליח. משם הייתה קצרה הדרך ללהקה המפתיעה ביותר של שנות השבעים: "אחרית הימים". ההרכב שר וניגן בצורה שונה לחלוטין מכל מה שהיה מקובל לפניהם. ההצלחה הייתה צנועה, אך כמה משיריהם נותר פופולאריים עד היום.
לא רק שושן נאבק
בדברינו על המצב הקשה אליו נקלע גבי שושן, לא נתעלם ממצבם של שאר חברי הלהקה: מירי אלוני מצאה עצמה שרה ברחובות ומקבצת נדבות; חבריו של זהר לוי ערכו ערב הוקרה עבורו כדי למנוע את פינויו מדירתו; גם עבור יצחק קלפטר נערכו ערבי הוקרה בעבר עקב מצבו הכלכלי, ובשנים האחרונות גם עקב מצבו הרפואי. נדמה שמתוך החבורה, רק אלי מגן הצליח לשרוד, והסיבה היא ככל הנראה עבודתו כנגן קלאסי, ממנה ניתן להתפרנס. לא קל להיות מוסיקאי בישראל. אבל לא בכל אשם הממסד. תמיכת הממסד באמנות ובאמנים בהחלט אינה מספיקה, אבל ישנם גם גורמים אחרים, כמו הכרעות מוטעות, התורמות להידרדרותם.
למרבה הצער, גבי שושן עשה לא מעט טעויות בחייו. אחרי שלהקת "אחרית הימים" התפרקה, פתח שושן בקריירה כסולן. התקליט הראשון שלו – "נער שחור עיניים" זכה בהצלחה מסחררת, ושירים כמו "שש עשרה מלאו לנער" ו"בראשית" מושמעים בתכיפות עד היום. בשיא ההצלחה, הוא ניסה את מזלו בארה"ב, אך חזר משם לאחר עשור של כישלונות. מאז לא הצליח לחדש את ההצלחה של ימיו הראשונים, ונאבק זמן רב בהתמכרות לסמים.
ישנם אמנים רבים הנשארים מחוץ לממסד. הם לא מושמעים ברדיו או בטלוויזיה, ובכל זאת שורדים בעזרת קהל קטן שנותר מחובר ליצירתם. זה קורה גם לאמנים שפעם זכו בהצלחה, ואז שינו את גישתם.
הבעיה היא תרבותית
איפה אם כן האחריות של הממסד? השרה רגב הציעה להקים תחנת רדיו לאמנים ותיקים, שתשדר שירים יפים וישנים. אבל תחנה כזאת לא תפתור את הבעיה של רדידות תרבותית האוכלת כל חלקה טובה. גבי שושן הצליח ב"שיער" וב"אחרית הימים" אף על פי שמדובר ביצירות אמנות לא קלות לעיכול. היום "שיער" עדיין מוצגת, אבל זה קורה כי הקהל מכיר את השירים, ואיש לא מנסה ליצור שם הקשר בין כיבוש וייטנאם לכיבוש פלסטין.
שירים בני 8 דקות, כמו שהיו ל"אחרית הימים", אינם מושמעים ב"פריים טיים" בגלל המלחמה על הרייטינג והשאיפה לפשטנות. את ההזדמנות מקבלים זמרים קלילים יותר, ומשרד התרבות לא ממש מנסה לשנות את המצב.
אין צורך שמשרד התרבות ישלם פנסיה לאמנים, וזה גם עלול ליצור מצב בו תקודם אמנות שתנעם לאבירי הממון והשליטה. כן יש צורך בשינוי בשדה התרבותי: להקנות לבני הנוער כישורים להתמודד עם יצירות תרבות מורכבות. כאשר השרה רגב תוקפת את כל אנשי התרבות המציגים מראה מול המציאות, היא פוגעת ברצון של האמן להעמיק, וכך נפגעים גם אמנים המנסים לחרוג מהמסרים הממסדיים. זה קורה לא רק לאמנים שיש להם דעות פוליטיות רחוקות מהקונצנזוס, אלא גם לכאלה שיצירותיהם מורכבות יותר ולא מתחנפות.
גבי שושן כבר לא איתנו, אבל תמיד יהיו כאלה שינסו לתרום לשינוי המציאות בעזרת האמנות. אולי הם לא יקבלו תמיכה, אבל הם אלה שישאירו משהו אחריהם. אין לי ספק, שכמה משיריהם של גבי שושן ושל להקת "אחרית הימים" יישארו הרבה אחרי שיישכחו רבים מהשירים הפופולריים של ממלאי האולמות העכשוויים. יהי זכרו ברוך!
יוסי ס'
