הקשר האמיץ בין סוציאליזם לאיכות סביבה בחזונות עתידיים מסוף המאה ה-19
הוגד לי כי יש דרך
אל ארץ מבוא השמש…
ואל נכון לא הוגד לי
אכן מליבי בדיתי
כי בארץ מבוא השמש
יהיה לי שלום עד עולם…
(דליה רביקוביץ',
אהבת תפוח הזהב)
סוגת הכתיבה הספרותית-אוטופית היא יצירה אינטגרטיבית המצויה בגבול שבין הספרות הדמיונית לבין הפילוסופיה החברתית. הסופר בורא אידיאות, הסוללות את דרכן של תנועות חברתיות מהפכניות ומפלגות פוליטיות.
הסופר אוסקר וויילד שרטט את מקומה של האוטופיה בתרבות: "לא ראוי כלל להתבונן במפת העולם שאינה כוללת את 'אוטופיה' ('לא מקום') – הארץ שאליה חוזרת האנושות תמיד".
כתיבת הספרות האוטופית נובעת מאי-שביעות רצון מהמצב העכשווי, כביקורת על מבנה החברה הקיימת, ערכיה, משטרה וארגונה. ספרות זו היא במקרים רבים עוקצנית, סאטירית או הומוריסטית ומאפיינים אותה מבנים משותפים עם אמנות – בכך, בין היתר, הצטיין המחבר ויליאם מוריס.
ויליאם מוריס
בני דורי התוודעו לספרות בתחום זה כבר בנערותם – ליצירה הקלאסית של תומס מור "אוטופיה" (ספרית הפועלים, 1946); לספרו של הרברט מרקוזה "סוף האוטופיה" (עם עובד, 1970); וליצירות נוספות. בעשורים האחרונים ראו אור ספרים על ההגות האוטופית, כמו "המחר של האתמול" של רחל אלבוים-דרור (יד יצחק בן-צבי, 1993); "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" מאת יפתח גולדמן (דביר, 2008); והספר שערכו אברהם יסעור ונגה וולף "מבוא לאנתולוגיה של האוטופיה" (רסלינג, 2011).
ויליאם מוריס פרסם את הרומן האוטופי "חדשות משום מקום" ב-1890, כפרקים ספרותיים בעיתון "קומונוול". הפרקים אוגדו בספר שנתיים מאוחר יותר. פרקי הרומן מתארים מסעו של תייר מהמאה ה-19 ואת פגישותיו עם חברת עתיד (אוטופית) סוציאליסטית והומאנית באנגליה של 2102 – 150 שנה לאחר מהפכה שהתרחשה בה, לפי הספר, בשנת 1952.
את המחבר מייצג התייר-טייל ויליאם גסט, העורך מסע בלונדון ובסביבותיה. המסע הראשון נעשה בכרכרה, בעוד שהשני – בסירת משוטים במעלה התמזה. בדרך זו עלה בידי מוריס לתאר את התפתחות העיר האוטופית מנקודות מבט שונות ובחתך היסטורי – מחברה מעמדית ששולט בה דיכוי לחברה סוציאליסטית, חופשית ופורחת. "האוטופיה" של ויליאם מוריס מתנהלת ללא מוסדות שלטון והעבודה בה וולונטרית כיצירת אמנות.
מוריס עסק בעיקר בספרות, בשירה ובאמנות דקורטיבית (ויטראז'ים, עיצוב טקסטיל ורהיטים וארכיטקטורה). במקביל הוא הקים ארגון בשם החברה הסוציאליסטית ("הליגה"). בשלהי המאה ה-19 כתב מוריס מאמרים סוציאליסטיים רדיקליים ואנרכיסטיים במקביל לפרקים ברומן "חדשות משום מקום".
ספרו ומאמריו הרבים עמדו במרכז פולמוסים נרחבים. שני עמודי התווך בהגותו היו: שוויון וקהילתיות, המתממשים בבעלות משותפת על רכוש ונכסים ובקהילה המקיימת את החזון המרקסיסטי הנודע: "לכל אחד בהתאם לצרכיו, ומכל אחד בהתאם ליכולותיו".
ב"חדשות משום מקום" מקשר מוריס בין הסוציאליזם כחברה מאיכות חדשה לסביבת חיים איכותית. הוא מדגיש, כי במקום שהסביבה הפיסית פגומה ומזוהמת, לא תיתכן חברה שוויונית וצודקת. מבחינה זו, הקדים בשנים רבות את ספרה האלמותי של רחל קרסון "האביב הדומם" (1962).
גם בעברית נכתבו יצירות אוטופיות אחדות. עמן נמנות "אנטי גויות בציון" של יעקב בכר ("וועלט", 1898); "מסע לא"י בשנת ת"ת" של אלחנן ליב לוינסקי ("פרדס" כרך א', תרנ"ב); "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל (לייפציג, 1920); ו"משוגעים" של שלום עליכם ("וועלט", 1901).
יצירות אלה כולן, הכוללות חזונות נבואיים-אוטופיסטיים, יצאו לאור בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הן ביטאו ניסיון של בריחה רוחנית לעתיד כתגובה לתהליכי עיור מהירים, למלחמות ולמאבקים מעמדיים מחריפים.
ד"ר משה אלחנתי מאוניברסיטת תל-אביב תירגם את "חדשות משום מקום" בשפה בהירה וזורמת של תיאורי הנוף, החברה והאדם. כן הוסיף מבוא מפורט העוסק באישיותו של ויליאם מוריס, ברקע ההיסטורי והחברתי לכתיבתו, בהתפתחות עירונית וכפרית ובקשר בין סוציאליזם לאמנות דקורטיבית.
ויליאם מוריס, חדשות משום מקום או עידן של מנוחה: רומנסה אוטופית, רסלינג, 2015, 314 עמודים.
דן יהב
