הפודקאסט גל חד"ש ראיין לאחרונה את עו"ד ריהאם נסרה, חברת הוועד המרכזי של מק"י וסנגורית פלילית העוסקת בזכויות אדם.
כיצד באה לידי ביטוי האפליה החוקית בין ישראלים לפלסטינים בשטחים הכבושים?
העבודה שלי כעורכת דין המייצגת פעילים ישראלים בצד פלסטינים מספקת לי נקודת מבט על האפליה החוקית המובנית בין שתי האוכלוסיות, שהיא חלק ממשטר הכיבוש. המעבר מייצוג העצור הישראלי לייצוג העצור הפלסטיני הוא מעבר בין שתי מערכות משפט.
לעתים מדובר בשני פעילים, ישראלי ופלסטיני, שנעצרו ממש באותו מקום ובאותה פעילות. מי שעוצר את הפלסטיני הוא הצבא, מי שעוצרת את הישראלי היא המשטרה. את הישראלי מביאים בפני שופט תוך 24 שעות. כשמדובר בעצור פלסטיני, יש לצבא סמכות להחזיק בו 96 שעות עד הבאתו בפני שופט. זו רק ההתחלה. מבחינת הארכות המעצר, הגדרות העבירה, העונשים, ואחוז הגשת כתבי האישום – ההבדלים הם גדולים ומובהקים.
במערכת המשפט הישראלית יש הפרדת רשויות בין המחוקק, המשטרה ובית המשפט. במשטר הצבאי בשטחים אין שום הפרדה. הצבא הוא גם המחוקק, גם הרשות המבצעת וגם מערכת המשפט. השופטים הם קצינים, התביעה היא התביעה הצבאית ואפילו הקלדנים והמתורגמנים הם חיילים. בית המשפט הוא שטח צבאי לכל דבר ועניין.
בתי המשפט הצבאיים כפופים לאלוף פיקוד המרכז. הוא הריבון בשטח והצווים שלו מחליפים את החקיקה. בשטחים, כדי להגדיר עבירה חדשה, לדוגמא, לא צריך שלוש קריאות בכנסת – מספיקה החלטה של האלוף. הצבא מגדיר מי עבריין ומי לא עבריין, ומהם סדרי הדין.
פשיטה על תאי האסירים הפלסטינים בכלא עופר בשטחים הכבושים, ינואר 2019 (צילום: דוברות שב"ס)
תוכלי לתת דוגמא?
אתן שתי דוגמאות בולטות לאפליה בין ישראלים לפלסטינים. לפני כחודש, בתקופת המסיק, עצר הצבא שני פעילים ישראלים ופעיל פלסטיני. כולם נעצרו על אותה עבירה ונחקרו. לשני הפעילים הישראלים הוצע להשתחרר מיד בתנאי שיחתמו על הרחקה מהגדה, אך הם סירבו ותוך 24 שעות הובאו בפני שופט. השופט החליט לשחרר אותם ללא תנאים. הפלסטיני, לעומת זאת, נשאר במעצר 96 שעות. כעורכת דין, עשיתי שימוש בהחלטה לשחרר את שני הפעילים הישראלים וביקשתי לקבוע דיון בעניינו של העצור הפלסטיני. לבסוף הוא שוחרר. זה מקרה מובהק בו אין אבחנה משפטית עניינית, אלא אבחנה בין ישראלים לפלסטינים.
דוגמא נוספת: לפני שבועיים נעצרו שלושה פעילים ישראלים בדרום הר חברון. בעקבות המעצר פשטו כוחות הכיבוש על דירה בה אחסנו את הציוד שלהם, ללא צו חיפוש. לטענת הצבא, לא היה צורך בצו חיפוש משום שמדובר בדירה של פלסטיני. למחרת ביקש הצבא צו חדירה לחומרי מחשב, כי הוא החרים, למעשה, ציוד של ישראלים.
כיצד נראה ומתנהל בית המשפט הצבאי?
אני עובדת כעורכת דין בבתי המשפט בעופר ובסאלם זה שלוש שנים. בית המשפט הצבאי הוא מרחב מיליטריסטי שמייצר אי-נוחות. יחסית לעצורים ובני משפחותיהם, אני מגיעה לשם מעמדת כוח. כאשר בני משפחה של עצור מגיעים, מכניסים אותם לכלוב עד לדיון בעניינו של הבן, הבת, האח או האב. במהלך הדיון מכניסים אותם לדיון לכמה דקות וזהו. בעיני, בית המשפט הצבאי הוא התגלמות הכיבוש.
הדיונים, כמובן, מתנהלים בעברית – שפה שרוב העצורים אינם מבינים. בעיני זו זכות בסיסית להישפט בשפתך שלך, כדי שתבין את ההליך המשפטי המתנהל נגדך. לכל הפחות, מישהו צריך לתרגם את דבריך נאמנה. נכחתי בדיונים רבים בבתי משפט צבאיים בהם דברי הנאשמים תורגמו באופן מעוות מאוד, מה שפוגע בזכותם להליך הוגן. איך ייתכן הליך הוגן כשאינך יכול לדבר עם השופט? יש לבתי המשפט הנחיות לתרגם את כתבי אישום לערבית, אך בפועל זה קורה רק כאשר עורכי הדין מתעקשים על כך. לעתים, מי שיושב בכלא במשך חודשים אפילו לא יודע מה האישומים נגדו.
רבים נעצרים רק כי השתתפו בהפגנה…
לפי החוק הצבאי, כל התקהלות של יותר מעשרה משתתפים בנושא מדיני חייבת לקבל רישיון מהמפקד הצבאי – אחרת היא בלתי-חוקית. בכך, למעשה, מופללים כל מחאה או מפגש בעלי אופי פוליטי. לפי החוק, הפלסטינים צריכים לקבל היתר מהכובש כדי למחות נגדו. כמובן, פלסטינים הנאבקים נגד הכיבוש לא מוכנים לשתף פעולה עם תנאי זה.
כאשר הפגנה מוכרזת כבלתי-חוקית, הצבא לא מפזר אותה באופן הדרגתי ומדוד כפי שנהוג בהפגנות בתל אביב או בירושלים המערבית. הפיזור מתחיל ברימוני הלם וברימוני גז. במחאת בלפור הפכה המכת"זית סמל האלימות המשטרתית, אבל זה כלום לעומת הדיכוי שמופעל נגד הפגנות בשטחים.
כשיש הפגנה שמשתתפים בה גם פעילים ישראלים, הצבא ניצב בפני בעיה. הוא לא בטוח במסגרת איזו מערכת חוקית לפעול. הפתרון הוא בדרך כלל הכרזה על שטח צבאי סגור. המשמעות היא שמי שלא יתפנה מהשטח יפוזר בכוח או ייעצר. אף אחד לא מפעיל ביקורת על סבירות ההחלטה להכריז על שטח צבאי סגור. גם אם האירוע מגיע בסופו של דבר לבית משפט, השופט אינו מתערב בשיקול הדעת של המפקד הצבאי בשטח.
כיצד עיצב הניסיון בבתי המשפט הצבאיים את השקפתך?
אני תופסת את עצמי כמגינה על זכויות אדם ועל הנרטיב של העצורים הפלסטינים. התפקיד שלי בבית המשפט אינו רק לשחרר אנשים ממעצר או להביא לזיכויים, אלא גם להשמיע את קולם ולהציב את המעצרים בתוך הקשרם הפוליטי. כוונתי היא שצריך לספר את כל הסיפור ולא להתייחס רק לחלקים הרלוונטיים מבחינה משפטית. אם פלסטיני נעצר משום שהתגונן כשהותקף בידי מתנחל, צריך להדגיש את ההקשר: המתנחל השתלט על אדמתו הפרטית של הפלסטיני.
לעצם העניין, מערכת דורסנית שלא רואה את הפלסטינים כבני אדם סופה להתייחס גם לאזרחיה שלה באותו האופן. בעיני, הכיבוש הוא מקור העוול וממנו קצרה הדרך לעוד הפרות של זכויות אדם. אך אין צורך לחכות שהדיכוי יגיע לאזרחים ישראלים – בדיכוי ובאפליה צריך להיאבק כאן ועכשיו.
