הם לא עשבים שוטים. מסקנה זו עולה מדו"ח מיוחד שפרסם השבוע ארגון בצלם תחת הכותרת "בשליחות המדינה: השתלטות המדינה על קרקעות בגדה המערבית באמצעות אלימות של מתנחלים". הדו"ח מנתח את אלימות המתנחלים כלפי תושבים פלסטינים. בצד כ-280 התנחלויות שהוקמו מאז שנות ה-70, ישנם בגדה כ-150 "מאחזים" – בהם ישראל אינה מכירה באופן רשמי. מאחזים אלה, שרובם מכונים "חוות חקלאיות" וכשליש מהם הוקמו בעשור האחרון, הם מקור לאלימות יומיומית כלפי הפלסטינים.

מתנחלים תוקפים פלסטינים בחסות צבא הכיבוש (צילום: סוכנות הידיעות וואפא)

מהדו"ח עולה כי המדינה מאפשרת למתנחלים בשטחים הכבושים לשהות בקרקעות שנגזלו מפלסטינים באלימות. עשרות המאחזים ו"החוות החקלאיות" – שהם התנחלויות לכל דבר ועניין שהוקמו ללא אישור פורמלי של הממשלה או ללא תוכניות המאפשרות את הבנייה בהן – זוכים בתמיכה של הרשויות הישראליות ואינם מפונים.

המדינה מורה לצבא להגן על המאחזים ו/או מממנת את השמירה עליהם. היא אף סללה דרכים והקימה לרובם תשתיות מים וחשמל, ותומכת בהם באמצעות משרדי הממשלה, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית והמועצות האזוריות בגדה. עוד מסבסדת המדינה מיזמים כלכליים במאחזים – כולל מתקנים חקלאיים, תמיכה בחקלאים חדשים וברעיית עדרים, הקצאת מים והענקת הגנה משפטית בעתירות שהוגשו בדרישה לפינויים.

בעבר הצהירה המדינה כי בכוונתה לאכוף את החוק על המאחזים בעתיד, ואף התחייבה לכך בפני הקהילה הבינלאומית – אלא שהבטחות אלה לא מומשו. במארס 2011 הודיעה המדינה כי מעתה תבחין באופן רשמי בין מאחזים שהוקמו על אדמות שנרשמו כ"אדמות מדינה", כלומר על אדמות שהיא הכריזה עליהן ככאלה או על אדמות סקר, לבין מאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית – שרק אותם היא טענה שבכוונתה לפנות. הבחנה זו, שאין לה שום בסיס חוקי, אושרה בבית המשפט העליון. "ממילא, בסופו של יום נותרו כמעט כל המאחזים במקומם", נכתב בדו"ח.

הכשרת אלימות פיסית כלפי פלסטינים

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים תועדו מאז ראשית הכיבוש באין ספור דו"חות ובאלפי עדויות. לתיעוד מקיף ומתמשך זה לא הייתה כמעט השפעה. אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה מזמן חלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית. מעשי האלימות כוללים: מכות, יידוי אבנים, איומים, הצתת שדות, השחתת עצים וגידולים חקלאיים, גניבת יבול, ירי, פגיעה בבתים והרס מכוניות, ובמקרים נדירים גם רצח. בשנים האחרונות מרחיקים מתנחלים ב"חוות חקלאיות" באלימות רועי צאן וחקלאים פלסטינים משדותיהם, מאדמות המרעה וממקורות מים ששימשו אותם במשך דורות, יוזמים חיכוכים אלימים על בסיס יומיומי, מטילים אימה על רועי הצאן הפלסטינים ומפזרים את עדריהם.

צבא הכיבוש, כמדיניות, נמנע מעימותים עם מתנחלים אלימים למרות שלחיילים הסמכות והחובה לעכב אותם ולעוצרם. ככלל, הצבא מעדיף להרחיק פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות או משטחי המרעה במקום להתעמת עם מתנחלים. זה נעשה באמצעות הוצאת צווי שטח צבאי סגור המוחלים רק על הפלסטינים, ואף באמצעות ירי של גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי מתכת מצופים גומי ואש חיה. ברוב המקרים צופים החיילים מן הצד באלימות המתנחלים, אך בחלק מהמקרים משתתפים החיילים עצמם במעשים.

גם בדיעבד, לאחר תקיפות של פלסטינים בידי מתנחלים אלימים, עושה מערכת אכיפת החוק הישראלית כמיטב יכולתה להימנע מטיפול בהן. היא עורמת קשיים על הגשת תלונות, ובמקרים הבודדים שבהם נפתחות חקירות – היא ממהרת לטייח אותן. כתב אישום נגד מתנחל שפגע בפלסטיני מוגש במקרים חריגים ביותר – לרוב בגין עבירות שוליות. גם אז, העונשים הנגזרים בגינן, במקרה הנדיר שבו הנאשם מורשע, הם סמליים בלבד.

לדברי בצלם, "אלימות המדינה – הרשמית והלא רשמית – היא חלק בלתי נפרד ממשטר האפרטהייד הישראלי. השימוש בקרקע נעשה כמעט רק לצורך פיתוחם והרחבתם של יישובים יהודיים קיימים ולצורך הקמתם של יישובים חדשים. במקביל קוטע המשטר הישראלי את המרחב הפלסטיני, מנשל פלסטינים ודוחק אותם למובלעות קטנות וצפופות".

יוסי אבו