מאת לילך ובר

שמו של ספר השירה בעברית של המשורר יליד פקיעין מרואן מח'ול, אשר יצא לאחרונה במהדורה שנייה בעברית, מתכתב עם הסיפור הנודע "ארץ התפוזים העצובים", מאת הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני. על הפסיפלורה בגינתו כותב מח'ול בשירה בִפרוזה: "היא מפתלת את גופה שצבעו חום, כפנינה, מזמרת על הר הגליל העשוי פרי ופוסעת כחייל רודף שלום לעֵבר נשמתי".

כתיבתו של מח'ול רצופה אזכורים ליצירתם של כנפאני, של המשורר הסורי ניזאר קבאני, ובמיוחד לשיריו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש, שמח'ול היה בין ידידיו בשנות חייו האחרונות. אלה מתווכים היטב בתרגום העברי באמצעות הערות שוליים, המספקות הקשר למי שהשירה הערבית לא מצויה בדי-אן-איי הפואטי שלו.

אלמוג בהר ומרואן מח'ול (צילום: גרילה תרבות)

"ארץ הפסיפלורה העצובה", ספרו השני של מח'ול, ראה אור בשפה הערבית ב-2011, ויצא בביירות ובבגדד במקביל. לשירתו של מח'ול התוודעתי באמצעות המשורר הירושלמי אלמוג בהר, שערך ברגישות את התרגום העברי והקדים את הקביעה הצנועה כי "אני מקווה שהתרגומים לא יביישו את המקור. אף על פי שאני ממליץ לכל הקוראים לאמץ את שפתותיהם ואת לבם אל הערבית, אחותנו כלה, ולקרוא את השירים במקורם, העולה על כל תרגומיו".

לצד המהלך הפואטי של מח'ול, בתרבות הערבית בכלל ובתרבות הפלסטינית בפרט, כתיבתו מהווה עבור קוראי העברית – חוליה מקשרת לשירה ערבית עשירה וסמיכה. תרבות הומאניסטית ופמיניסטית שמתמודדת באומץ עם קונפליקטים לאומיים ועם שאלות של זהות.

בקביעה הארספואטית "עַל חֶבֶל פַּחְדִּי מִפְּנֵי הַקּוֹרֵא / אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הַשִּׁיר" נפתח המחזור "ענייני טייק-אוויי", שירי האיקו המסמנים כיוון חדש בשירתו של מח'ול.

במלאכת תרגום הספר לקחו חלק לא פחות משנים-עשר מתרגמים ומתרגמות, יהודיות וערבים. במלאכת העריכה סייעו לבהר, פרט למח'ול עצמו, גם יאיר חורי, תמר וייס ואלטייב גנאים. במובן זה, "ארץ הפסיפלורה העצובה" הוא פרויקט תרבותי משותף, אשר נוצר מתוך כבוד לשירה הערבית ולשירה העברית, ומתוך חברות ותמימות דעים פואטית רבת ניואנסים.

הספר בעברית לא שואף להיות תרגום מדויק של המקור הערבי, אלא ממקם את שיריו העבריים של מח'ול בשירה העברית בת הזמן. מח'ול עצמו לקח חלק בעריכת האנתולוגיה המעמדית העברית-ערבית "אדומה" והאנתולוגיה הפלסטינית-יהודית "שירה נגד החומה", שיזמה קבוצת האקטיביזם הפואטית "גרילה תרבות". מח'ול אינו משורר שספון בין דפי הספרים. כמנכ"ל חברת בנייה במקצועו, מח'ול מעיד על עצמו, בשיחה החותמת את הספר, כי "משמונה וחצי בבוקר ועד שמונה וחצי בערב אני נמצא בעולם האכזרי שאני חי בו, העולם אשר נקלעתי אליו מגיל מוקדם, שנקרא 'עולם העסקים'".

"מיד אחר-כך אני חוזר הביתה, נח, אוכל ויושב עם המשפחה עד אחת-עשרה או שתים-עשרה בלילה. לאחר מכן אני מתקלח, מתלבש ויושב לקרוא או לכתוב, תלוי בתחושה שלי, וכל זה נמשך עד השעות האחרונות של הלילה".

אחת מן הפריבילגיות של משורר פלסטיני בישראל היא האפשרות להגיע לקהל של רבבות. מח'ול משך קהל של 4,000 איש כאשר הופיע עם שיריו באצטדיון בטול-כרם. בפרפורמנס פואטי ששואב הן ממורשתו של דרוויש והן מזו של הרוקנרול, מח'ול מקריא בקולו החם ומלא התשוקה שירה סוחפת מול קהלים של עשרות אלפים, בין היתר בתהלוכת השיבה, המתקיימת מדי שנה בכפר עקור אחר, לציון הנכבה הפלסטינית.

ספרו השלישי בערבית "בתים שהשאירו אצלי השירים", שראה אור בביירות, עתיד לצאת בקרוב גם בהוצאת הספרים "א-ראיה" (בעברית: "נס"). השקה חיפאית של ספרו השני תתקיים ביום ד', 19.12, בשעה 20:00 בקפה ראיי (בלפור 2).

– מרואן מח'ול, "ארץ הפסיפלורה העצובה". הוצאת קשב לשירה, 2012, 131 עמודים, 65 ש"ח.

המאמר פורסם בגיליון האחרון של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf