משבר של שני מיתוסים: תערוכה חדשה של זויה צ'רקסקי במוזיאון ישראל

בשבוע שעבר נפתחה תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון ישראל של האמנית זויה צ'רקסקי. התערוכה, שתוצג עד 31 באוקטובר, עוסקת בנושאים חברתיים בהקשר של העולים שהגיעו מחבר העמים בשנות ה-90.

2018-01-16_204735

כותרת התערוכה היא "פראבדה" (ברוסית: אמת), כשמו של עיתון המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. עבודותיה של צ'רקסקי שופכות אור על המיתוסים שליוו את סיפורי העלייה והקליטה ומובילות לפירוקם.

בריאיון ל"זו הדרך" מסבירה צ'רקסקי: "יש איזשהו קטע עכשיו. גם במה שאני עושה, וגם שבמה שמעסיק באופן כללי את הדור הצעיר יותר. כשברית המועצות התפרקה הייתי בת 14. משהו כזה. ובאותה תקופה, גם המפלגה הקומוניסטית הגיעה למצב של שחיתות טוטאלית. כבר נמאס לכל מי שחי אז בברית המועצות.

"מצד שני", מוסיפה, "כמעט אף אחד לא היה בחו"ל. הייתי בטוחה שכל הסיפורים על המערב שקריים. ולקח זמן, ממש המון זמן, עד שאפשר היה לראות את ההשלכות של פירוק ברית המועצות. יש עכשיו הסתכלות אחרת על התקופה הזו, נטולת אידאולוגיה מוכתבת, כזו המשתדלת לראות בצורה אובייקטיבית יותר את מה שהיה, לראות את הדברים הטובים גם ליד הדברים הרעים.

"אותו דבר בישראל. גם פה יש מיתוס ציוני, שרואה את ישראל כבית שוויוני לכל היהודים. גם המיתוס הזה עובר משבר. התערוכה הזו סובבת סביב המשבר של שני המיתוסים, של הציונות ושל הקומוניזם".

 

האם האמנות שלך היא תגובה לקשיי הקליטה בישראל?

"האמנות עוסקת פחות בקשיים אישיים, אלא נותנת מקום לזיכרון קולקטיבי. כמובן שיש סיטואציות שאני ראיתי או חוויתי וקיבלו ביטוי ביצירה. אבל היה חשוב עבורי ליצור תמונה של זיכרון, זיכרון של כל מי שעלה בתקופה הזו. אני ירדתי מהמטוס ישר לתלמה ילין, לכן הסיפור שלי באמת קצת שונה".

"בדיקת כשרות", זויה צ'רקסקי, 2016 (צילום: גלריה רוזנפלד)

 

כיצד מגיבים בני דורך, ילידי ברית המועצות, לתערוכה?

"הצעירים יותר מזדהים. איכשהו, קל להם הרבה יותר. את רוב הטראומה ספגו הדורות המבוגרים יותר, ההורים שלי למשל".

 

ודור ההורים?

"ההורים שלי? הם סבבה, אתה יודע. מוזיאון ישראל, בכל זאת. הם רואים את זה בצורה אחרת, כי אני הבת שלהם", מתבדחת צ'רקסקי. "אבל אני חושבת שלדור המבוגר יהיה קשה יותר להיפגש עם החוויה הטראומתית הזו. בקרב בני הדור וחצי, כמוני, אני רואה הרבה הזדהות. אנשים אומרים 'זאת אני' או 'זאת סבתא שלי'. מזהים את עצמם בתוך הדמויות".

את עבודותיה של צ'רקסקי נוטים לתפוש פעמים רבות כפרובוקטיביות, ושמה נקשר לא אחת בשערוריות. לפני חודשים מספר, האשימה אותה מבקרת האמנות שיר כהן במיזוגניה בציורה את הדמות שושקה אנגלמייר ("ערב רב", 4.4.17), בעבר האשימוה כמה פעילים מזרחים בגזענות.

צ'רקסקי: "אני חושבת שזו תופעת לוואי של יצירת אמנות. התפקיד של אמנות הוא לפרוץ את הגבולות של עצמה. "ברגע שזה קורה, חלקים שמרניים בחברה לא יקבלו את זה. זה דווקא טבעי בעיניי. אני אף פעם לא מחפשת לעשות סקנדל. בכל פעם שזה קרה, זה קרה כתופעת לוואי".

"קרבנות חדשים", זויה צ'רקסקי, 2016 (צילום: גלריה רוזנפלד)

 

שאלתי את זויה אם זו תערוכתה הראשונה במוזיאון ישראל. "לפני 17 שנה, השתתפתי בפרויקט של אמנים צעירים בתחילת דרכם שהציג שם", סיפרה.

 

וזו סגירת מעגל?

"תשמע, אני עוד לא הולכת למות. זו תערוכת מיד-קרייר. אני אמנית בשלה, אך עוד רחוקה מסוף הדרך".

יוסף לאור