סקר שנערך לאחרונה באוקראינה הראה כי רוב מוחלט מאזרחי המדינה מתנגד לרפורמה הכלכלית שמקדם הנשיא ולדימיר זלנסקי, הכוללת שורה של מהלכי הפרטה ובראשם "פתיחת שוק היערות". מדובר למעשה במכירה ובכריתה של יערות עתיקים במערב אוקראינה – מהלך שהאיחוד האירופי לוחץ על ממשלות אוקראינה לבצע כבר תקופה ארוכה. זלנסקי עצמו לא הסתיר את התוכניות הללו במהלך קמפיין הבחירות שלו, ואף התרברב כי הרפורמות שלו "יגמדו את מרגרט תאצ'ר". מדוע, אם כך, בחר בו הציבור האוקראיני? התשובה לכך מצויה בהיעדרה המוחלט של אלטרנטיבה שמאלית בפוליטיקה האוקראינית. בבחירות האחרונות לפרלמנט לא התמודדה ולו מפלגה אחת אשר הביעה התנגדות להפרטות – או אפילו לרפורמת "שוק היערות" השנואה.
ניתן כמובן לטעון כי פסילתה של המפלגה הקומוניסטית מהשתתפות בבחירות גרמה לכך – ובמידה מסוימת של צדק. אך אם נבחן את עמדותיה של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית, נגלה כי זו נשענת בעיקר על פנייה לרגשות הלאומיים של המיעוט הרוסי באוקראינה ולא על הצגת אלטרנטיבה סוציאליסטית למשטר הקיים. זאת, להשקפתי, הסיבה לכך שעם עליית הלאומנות האוקראינית נקלעה המפלגה הקומוניסטית למבוי סתום, והשלטון הצליח לבודד אותה ולהצר את צעדיה.
תהליך זב משותף לרבות מהמדינות הפוסט–סובייטיות, בהן מייצגות המפלגות הקומוניסטיות בעיקר לאומיות רוסית רכה או לאומיות סובייטית, ואינן מציעות השקפה מעמדית ברורה להתמודדות עם הבעיות החברתיות הממשיות. לדוגמא, תעמולת הבחירות של המפלגה הקומוניסטית הרוסית מציגה את סטאלין ואת ברית המועצות כפתרון למשברים הסוחפים את רוסיה ואת המרחב הפוסט–סובייטי. במקום להתנגד להפרטות ולרפורמות הניאו–ליברליות, המפלגה הקומוניסטית הרוסית התמכרה לנוסטלגיה וללאומיות הגובלת בלאומנות. מכאן קצרה הדרך לתמיכתה בביצור מעמדן של הכנסייה והדת, בסיפוח קרים ובלאומנות של משטר פוטין (בטענה שזה המעשה הפטריוטי), ובשוביניזם כלפי העם האוקראיני. המפלגה הקומוניסטית הרוסית אף מתכחשת לעצם קיומו של לאום אוקראיני, בדומה לימין הישראלי המתכחש לקיומו של העם הפלסטיני.
אך סקרי דעת קהל מוסיפים להראות בכל פעם את קצה החוט בו צריך לאחוז – מדיניות סוציאליסטית המתנגדת לקפיטליזם וללאומנות. אם המפלגות הקומוניסטיות במרחב הפוסט–סובייטי חפצות חיים, עליהן להתנגד לאימפריאליזם הרוסי של פוטין ושל הימין ולהציג פתרונות פטריוטיים ושמאליים בכל מדינה ומדינה. אל להן להישען על העבר הסובייטי ולהיגרר ללאומנות רוסית, ולא להציג תנועה לאומית אחת כפתרון ואת האחרות כבעיה. זו הבחירה העומדת בפני המפלגות הקומוניסטיות במרחב הפוסט–סובייטי: האם לנצל את הקרקע הפורייה כדי להצמיח שמאל עממי, או להיתקע במבוי סתום של היעדר אלטרנטיבה.
עידן סלוצקר
