על דפי עיתון זה מרבים בשנים האחרונות לעסוק באירועים בסוריה. בשונה מהמצב בתקשורת הממסדית, העמדות המוצגות כאן נעות על פי רוב בין ניתוח של מזימה אימפריאליסטית לפורר את סוריה באמצעות סוכנים בדמות דאעש וג'בהת אל-נוסרה לבין הסברים עתירי פרטים, שבניסיונם להמחיש את מורכבות המצב אינם מצליחים, לדעתי, לזקק ניתוח מרקסיסטי ברור.

לקראת סיומה הצפוי של המלחמה, ולאור ניצחונותיהם האחרונים של צבא סוריה ובעלות בריתו של אסד, ברצוני לתרום את דעתי בכמה נקודות לדיון. אחדות מהן אולי ייראו מובנות מאליהן, אך להערכתי בכל זאת אינן נוכחות די בשיח.

ראשית, המשטר הסורי איננו משטר שמאלי או מתקדם. מדובר במשטר רודני ואלים, שלאורך עשורים דיכא באכזריות את המיעוט הלאומי הכורדי, כלא ועינה מתנגדים ומבקרים קומוניסטים, וקידם קפיטליזם דורסני של מקורבים על חשבון השכבות העממיות (והפריפריה הכפרית בפרט). אחת הדוגמאות המפורסמות לכך: איש העסקים ראמי מח׳לוף, בן דודו של הנשיא בשאר אסד, הוא האיש העשיר ביותר בסוריה.

רבים זוכרים למשטר הבעת' חסד נעורים, ורואים בו שריד אחרון לתנועת הסוציאליזם הערבי. ואולם, שלטונו של אסד הבן שונה מהותית מהתנועות המהפכניות של שנות ה-60 ואפילו מזה של אביו. אכן, המשטר הסורי עודנו מתנגד למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ולהשפעת האימפריאליזם האמריקאי באזור. עמדה זו חשובה ללא ספק, אך איננה הסרגל היחיד או החשוב ביותר בו יש למדוד ממשלות. על כן, להשקפתי, אין למהר לברך על נצחונו של המשטר.

שנית, תחילת המשבר בסוריה לא הייתה תוצאה של קנוניה חיצונית להפלת המשטר, אלא של התנגדות עממית אותנטית לשיטה דכאנית שנקלעה למשבר. לא במקרה פרצה ההתקוממות העממית ב-2011 באזורים העניים ביותר בסוריה, הפריפריה הכפרית של דרעא ואדליב, אזור בו זוכים המורדים בתמיכה רחבה גם כיום.

עם זאת, המיליטריזציה של המשבר עקב תגובתה האלימה של המדינה (צעד לו התנגדו אז הקומוניסטים הסורים הנמנים עם מבקרי המשטר), דרדרה את העימות למלחמת אזרחים של ממש, בה השתלבו כוחות חיצוניים.

מכאן נובע, לדעתי, כי האימפריאליזם לא יצר את המשבר באופן מכוון ומתוזמר, אלא ביקש לנצלו לצרכיו. בתנאים אלה, עלה בידי ארגונים אסלאמיסטיים להפוך הכוח הדומיננטי באופוזיציה. ארגונים אלה נתמכו בכספי מדינות המפרץ ובמתנדבים זרים, והיו היחידים שהשכילו להציב חלופה אידיאולוגית  רדיקלית  (גם  אם  פסולה  וריאקציונית) לשיטה הקיימת. ברור אפוא כי האופוזיציה  כשלה   בשאיפתה   להוות אלטרנטיבה סבירה למשטר אסד.

שלישית, לעתים קרובות נשמעת הטענה כי ארה"ב, ישראל, טורקיה וסעודיה תומכות בג'בהת אל-נוסרה ובדאעש. להערכתי, טענה זו חסרה ביסוס עובדתי ומתעלמת במופגן משפע הראיות הסותרות. בשנים האחרונות מנהלות ארה"ב ובנות בריתה מערכה נרחבת נגד דאעש בעיראק ובסוריה. כמו כן, ארגוני הג'יהאד הרדיקליים מאיימים על בעלות בריתה של ארה"ב באזור (בעיקר מצרים, ירדן וטורקיה שסבלו מתקפות טרור קטלניות). הם אף ניצלו את בסיסיהם בסוריה כדי לבצע פעולות טרור באירופה.

מדינות מערביות ופרו-מערביות אכן התערבו צבאית בסכסוך בסוריה, הן באופן ישיר והן באמצעות תמיכה במורדים. ואולם, חלק ניכר מהתערבות זו כוון דווקא נגד ארגוני הג'יהאד ולא נגד המשטר הסורי. ישראל, מצדה, סיפקה למורדים בדרום סוריה נשק, תחמושת, סיוע רפואי ולוגיסטי, אך העדיפה להמנע משיתוף פעולה ישיר עם כוחות ג׳יהאדיסטיים, ואף ניסתה להרחיקם מאזור הגבול (לרבות כמה מקרים של חילופי אש). ההאשמות בתמיכה בדאעש על מנת לנגח את ממשלות ישראל וארה"ב אינו משכנע איש ואינו תורם לניתוח מעמיק של המשבר בסוריה. ישנן די סיבות לגנות את מדיניותן הנפשעת של ישראל וארה"ב גם בלי להטיח האשמות אלה.

רביעית, סוגיה חשובה שלרוב מתעלמים ממנה היא דווקא נקודת האור היחידה בטרגדיה הסורית: האלטרנטיבה השמאלית שקמה באזורי הרוב הכורדי, בדמות הפדרציה הדמוקרטית של צפון סוריה – רוג'אבה. ישות פוליטית זו היא עצמאית דה-פקטו, ומבשרת לא רק שחרור לאומי למיעוט הכורדי המדוכא, אלא ניסיון ראשון מסוגו לכונן במזרח התיכון משטר סוציאליסטי חילוני ודמוקרטי, עם שוויון מלא לבני כל הדתות, העמים והמגדרים. ניסיון דמוקרטי ופרוגרסיבי זה הוא תוצאת לוואי חיובית של האסון שפקד את סוריה, ויש לקוות כי ימשיך לפרוח ולשגשג גם לאחר המלחמה.

חמישית, יהיו אשר יהיו העמדות הפוליטיות ביחס לניצחונו הצפוי של אסד על מתנגדיו, קשה מאוד לחגוג בזמנים אלה. אמנם, קשה לנבא אם מצבו של העם הסורי היה עדיף בתרחיש של נפילת המשטר, אך גם ניצחון המשטר מותיר את המצב במלוא עומקו וחומרתו. המשבר ההומניטארי, הכלכלי והדמוגרפי בסוריה הוא אדיר: כחצי מיליון בני אדם נהרגו; מעל 60% מתושבי סוריה הפכו פליטים או עקורים; והנזק לכלכלה מוערך במאות מיליארדי דולרים. מדובר למעשה במדינה חרבה, ששנים רבות יעברו בטרם תצליח להשתקם. לטוב ובעיקר לרע, להערכתי סוריה לא תשוב להיות זו שהייתה.

א. בן-יאיר