ב-23 באוגוסט 1965 יצא לאור הגיליון הראשון של השבועון "זו הדרך", ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). מאז הופיעו עוד 2,500 גיליונות – הישג ראוי לציון של צוות מסור, של כותבים אכפתיים ושל קוראים נאמנים.
"זו הדרך" הוא כיום העיתון המודפס היחיד בשפה העברית, המבטא את עמדותיו של השמאל העקבי היהודי–הערבי. גיליונות "זו הדרך" הם אוצר בלום של היסטוריה פוליטית וחברתית–תרבותית, יומן המאבקים הרבים של העובדים, של קורבנות האפליה הלאומית והמגדרית ושל השמאל.
המספידים את המילה המודפסת, משוכנעים שזמנה עבר, וכי את מקומה תפסו מרחבי המרשתת. "זו הדרך" לא זנח גם אופן זה של פרסום, וחומריו מתפרסמים כבר כעשרים שנה באתר מק"י באינטרנט.
לציון היובל, יופיע בתחילת ספטמבר, סמוך לאירוע החגיגי שיתקיים בסינמטק ת"א ביום שישי 4 בספטמבר בשעות הצהריים(ר' מודעות בגיליונות "זו הדרך" האחרונים), גיליון חגיגי של "זו הדרך", שיכלול מאמרים, רשימות, שירים וקטעי פרוזה, וכן איורים של אמנים נודעים.
ההחלטה להתחיל בהוצאתו לאור של "זו הדרך" כשבועון נפלה עקב שבר עמוק שפקד את מק"י ב-1965 והגיע לשיאו בתחילת אוגוסט, עת נערכו במקביל שתי ועידות ארציות: האחת, שהרכב ציריה היה יהודי–ערבי ומנהיגיה היו מאיר וילנר ותופיק טובי, נערכה ביפו; והשנייה, שראשיה היו שמואל מיקוניס ומשה סנה, נערכה בתל–אביב. היומון "קול העם", שמק"י הוציאה לאור עד לפילוג, נותר בשליטת הפלג השני. מצב זה חייב מציאת פתרון מידי לביטאון מק"י בעברית (בערבית נותר ברשותה העיתון "אל אתיחאד").
יוזם ההחלטה בדבר הוצאת השבועון "זו הדרך" היה מאיר וילנר, שכיהן כמזכ"ל מק"י. בשלב ראשון היו שותפים לו יוסף אלגזי ומרים אלגזי. אליהם הצטרפו במהרה ישראל פיינברג, הנס לברכט ומשה נוף ברזילי.
באוקטובר 1965 הוטל התפקיד של העורך הראשי של "זו הדרך" על יהודה אונגר, והוא מילא אותו במסירות ובחריצות עד למותו החטוף באפריל 1983. לתפקיד העורכת הראשית מונתה אז תמר גוז'נסקי. החל ב-2011 ממלא את תפקיד העורך הראשי ד"ר אפרים דוידי.
מלחמת יוני 1967 הייתה המבחן הפוליטי המשמעותי הראשון של "זו הדרך", והוא עמד בו בכבוד. השבועון התייצב מהרגע הראשון נגד המלחמה ותבע את נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. זמן קצר לאחר שוך הקרבות, יצאו כתבי העיתון לדווח על הכיבוש כפי שהוא נראה בעיני הנכבשים. בהמשך פורסמו בסדירות רשימות על הכיבוש של עו"ד פליציה לנגר, המשפטנית הישראלית הראשונה שהגנה על האוכלוסייה הנכבשת בבתי דין צבאיים, ושל יוסף אלגזי.
ההתייצבות לימין המיעוט הערבי הנאבק לשוויון באה לידי בעמדה הלוחמת שנקט "זו הדרך" בהתייחסותו ליום האדמה (מרס 1976), לאירועי אוקטובר 2000, להריסתו החוזרת ונשנית של הכפר הלא–מוכר אל–ערקיב, ובדיווחים ממערכות רבות אחרות נגד נישול, הדרה וקיפוח שיטתיים.
כתבי המערכת הצנועה של "זו הדרך" דווחו באופן סדיר על מאבקי עובדים, על שביתות במפעלים ברחבי הארץ, על המצב בשכונות ובערי פיתוח, וסקרו בפרוטרוט את המאבק של הפנתרים השחורים כבר מראשיתו. עם הכותבים המסורים האלה, שהתרוצצו ברחבי הארץ באוטובוסים, נמנו רנה נוף, נאורה בר–ניר, הנס לברכט, מרים אלגזי.
בימינו, כאשר התקשורת הכתובה והאלקטרונית ברובה התמסחרה, וכאשר טייקונים ופרסומת עסקית הם מקורות המימון העיקריים של המילה הכתובה ושל זו המרצדת על המסכים – בולט "זו הדרך" עוד יותר בייחודו כשבועון מפלגתי שמאלי, המביא לקוראיו ניתוח מעמדי אמיץ המתחשב במורכבות החברה והפוליטיקה, והנושא את מסר השלום הצודק והיציב, הצדק החברתי, השוויון, הדמוקרטיה, התרבות המתקדמת והסוציאליזם.
תמר גוז'נסקי
הרשימה פורסמה בשבועון "זו הדרך": http://maki.org.il/zo
