יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש), השתתף בשבוע שעבר בחוג בית בדירה של פעיל חד״ש בדרום תל אביב. עודה שוחח עם עשרות פעילים צעירים על הצורך בהקמת מחנה דמוקרטי רחב, על פתרון שתי המדינות, ועל התכנית הכלכלית עבור האוכלוסייה הערבית. ׳זו הדרך׳ מביאה קטעים מדבריו במפגש.
על המחנה הדמוקרטי
אני מאמין שאנחנו צריכים ליזום הקמה של תנועה חוץ פרלמנטרית רחבה, יהודית– ערבית, בציבור בישראל, שתיזום אלפי חוגי בית ופעולות ציבוריות. כשאני מדבר על המחנה הדמוקרטי, לפי דעתי הוא צריך להתבסס על ארבעה עקרונות בסיסיים: 1. בעד שלום על בסיס שתי מדינות והתנגדות לכיבוש; 2. הגנה על המרחב הדמוקרטי; 3. למען צדק חברתי ונגד הכלכלה הניאו–ליברלית; 4. למען לגיטימציה של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל.
להערכתי, לא פחות מ-35% מהיהודים בארץ מסכימים לנקודות הללו. תנועה ציבורית רחבה שתאגד את האנשים שמסכימים עם העקרונות הללו תוכל לחולל לשינוי גדול. השמאל בישראל צריך להתייחס לאוכלוסייה הערבית בישראל כשותפה לגיטימית. עלינו לשכנע את שתי הקבוצות, היהודים והערבים, שאין דרך קדימה אלא יחד. הערבים צריכים להפנים שהם רק 20% ולכן לבד אין בכוחם לגרום לשינוי. את השמאל היהודי עלינו לשכנע שאי אפשר להגיע לרוב בלי האוכלוסייה הערבית – כי אנחנו 20%. מבחינה עקרונית, ערכית ופרגמטית, עלינו לבנות את המחנה הדמוקרטי הרחב הזה.
נתניהו חווה על בשרו את הכוח הפוליטי שלנו, הערבים. בין 1992 ל-1996 הוא שימש כיו"ר האופוזיציה ואנו חד״ש, יחד עם מד״ע, היינו גוש חוסם שאיפשר לרבין להמשיך בכהונתו. בזמנו נתניהו אמר שזו ממשלה לא לגיטימית כי היא נשענת על האוכלוסייה הערבית. ב-99' נתניהו השיג רוב יהודי אבל לא רוב אזרחי, שכן האוכלוסייה הערבית תמכה במועמדות ברק, וזה מה שיאפשר לברק לנצח.
לכן, מבחינת נתניהו, הסתה נגד הערבים אינה רק גזענות, אלא גם חישוב פוליטי קר. ההסתה נגד הערבים מועילה לו למנוע את האפשרות שהשמאל יפילו. הוא בונה את ההסתה כדי לשלול את הלגיטימציה של הערבים. אם 35% מהיהודים יהיו מוכנים לשתף פעולה עם הערבים, נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, וזו המשימה הכי חשובה.
לנקודות שציינתי חשוב להוסיף את הנקודה המזרחית. אני לא רוצה מחנה דמוקרטי לבן, ולא מחנה דמוקרטי אליטיסטי. עלינו לחשוב איך להיאבק יחד עם קבוצות שונות של מוחלשים.
על פתרון שתי המדינות
המצע של המשותפת, ולא רק של חד״ש, מדבר על גבולות 67. ממשלות ישראל מעבות את ההתנחלויות ומסרבות להיכנס למו"מ אמיתי ובכך מקרבות את פתרון שתי המדינות לקיצו. אני עדיין חושב שאין פתרון אחר. כדי שתהיה מדינה אחת דמוקרטית לכולם צריך לשכנע כל כך הרבה, ואין יותר מאחוזים בודדים שתומכים בכך בשני העמים. שני העמים הקריבו כבר 50,000 איש בסכסוך הזה, עד שהגענו למצב בו 50% מהישראלים בעד פתרון שתי המדינות. לבוא עכשיו עם רעיון אחר ולהתחיל עם פתרון המדינה האחת? זה יסייע לממשלת הימין.
סיבה נוספת שאנחנו מחויבים לפתרון שתי המדינות היא שאנחנו, הערבים אזרחי ישראל, פריווילגיים לעומת תושבי עזה והגדה המערבית. תושבי הגדה שחיים בין המחסומים רוצים מדינה עצמאית. אני גר על הכרמל, ליד הים, במקום כל כך יפה. ישנם בני עמנו שסובלים יותר מאיתנו. יש להם זכות מוסרית לקבוע את שאיפתם, והם דורשים מדינה פלסטינית עצמאית. לכן אנחנו מחויבים לפתרון שתי המדינות.
על התכנית הכלכלית לציבור הערבי
תכנית 992, התכנית הכלכלית לאוכלוסייה הערבית, היא הישג עצום שלא היה מושג ללא הכוח של הרשימה המשותפת. לדוגמה, עשרות קווי אוטובוס חדשים לאוכלוסייה הערבית הופעלו בבת אחת – זה הישג חשוב.
כשיש סתירה בין אינטרס השוק למדיניות גזענית, מי מנצח? בפאשיזם מוחלט, הגזענות מנצחת. אבל אם זה רגע לפני, כמו המציאות הנוכחית, יש מאבק בין השוק לבין הגזענות. אתן כמה דוגמאות. בספרה של תמר גוז'נסקי, מתואר מאבקה של המפלגה הקומוניסטית בממשל הצבאי בשנות המדינה הראשונות. רק כשהקבלנים היהודים באו ללוי אשכול וביקשו שישחרר פועלים ערבים כדי להגיע לבנות מגדלים בגוש דן – הוא הקל את הממשל הצבאי; 30% מתושבי נצרת עלית, סמל ייהוד הגליל, הם ערבים. למה? כי השוק גבר על הגזענות; בדרא"פ הלבנים החליטו לפתוח בתי ספר לשחורים, לא משום שרצו לקדם את השחורים, אלא כי הם היו צריכים פועלים מיומנים יותר. השוק מחפש רווח, לא צדק.
אותו היגיון מסביר מדוע התכנית הכלכלית הדרמטית הזאת אושרה בממשלה כל כך גזענית. בתכנית הכלכלית למגזר הערבי אין הטבות לקשישים או לנכים, אבל יש בה קווי אוטובוס. מדוע? כי השוק צריך תעסוקת נשים ערביות, ובשביל זה צריך תחבורה ציבורית. אני יודע שהאינטרס השוקי הוא שמוביל לשם, ושאין בזה את מימוש החזון שלנו, אבל זה משהו משמעותי בכל זאת. כחלון ומשרד האוצר הבינו את זה, והוא אמר לנו שהוא הולך עם זה עד הסוף. עכשיו כשההחלטה עברה היינו יכולים לשבת בצד ולחכות ולהוציא דו"ח עוד שנה. במקום זה, אנחנו בוחרים לשבת איתם כל חודש ולדחוף עוד ועוד ולדרוש עוד ועוד שינויים חיוביים.
אחד היעדים המרכזיים שלי הוא להביא הישג ברור, מובהק ומורגש לאוכלוסייה הערבית. היו מאבקים פנימיים ממושכים אצלנו לגבי התכנית הכלכלית, אבל זו חובתנו להביא את ההישגים האלה לאוכלוסייה שלנו, כדי שלא תאבד תקווה.
