עמוסים היו השבועות האחרונים: העברתה לירושלים של השגרירות האמריקאית, הפגנות המוניות בחיפה ובירושלים שנענו בברוטליות משטרתית, תהלוכת השיבה בעזה שהפכה טבח של 64 מפגינים פלסטינים לא–חמושים. חתם את הרצף שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהסית נגד יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש), בהכריזו כי המקום שלו ושל שותפיו – בבתי הכלא (19.5).
הלוויית אחד ההרוגים מירי חיילי צה"ל בצד הפלסטיני של הגדר בהפגנות נגד המצור, 14 במאי 2018 (צילום: אקטיבסטילס)
את ההסתה נגד עודה מיהרו לגנות ח״כים מהשמאל הציוני, תמר זנדברג (מרצ), יצחק הרצוג (המחנה הציוני) ואחרים. אילן גילאון (מרצ) פנה בשאילתה דחופה לשר לביטחון פנים בעניין האלימות הברוטלית שהופעלה כלפי המפגינים בחיפה.
ואולם, הקו הפוליטי שהנחה את מרצ בשבועות הללו היה סלקטיבי. מרצ הקפידה שלא להביע שום סימן של סולידריות עם עזה המדממת. מרצ לא הצטרפה להפגנת השמאל שארגנו מק"י וחד"ש (20.5) יחד עם כוחות נוספים בחיפה נגד הטבח בעזה ונגד הסגר. גם בשבוע שקדם לו, במגרשה הביתי של מרצ, מרכז ת"א, נעדרה התנועה באופן בולט מהפגנת המחאה שארגנה תנועת עומדים ביחד יחד עם מק" וחד"ש ותנועות רבות, יום לאחר הטבח (15.5).
ממש באותו יום, עדכנה ח"כ זנדברג את עוקביה בטוויטר: "יחד עם מוסי רז ואבי דבוש, הגענו הבוקר לעוטף עזה. היינו כאן בדיוק לפני חודש. למרות שהכתובת הייתה על הקיר, צעדנו כמו במסלול ידוע מראש לקראת אלימות". ביום הטבח עצמו, צייצה: "כאילו נפלו לתסריט, שלא לומר מלכודת, שכתב עבורנו מראש החמאס. המצב הזה מסוכן […] מעל לכל לשלומנו ולביטחוננו, הוא עולה בחיי אדם בעזה והמשכו מנוגד לאינטרס הישראלי".
המילים טבח, רצח, או אפילו הרג מפגינים לא–חמושים – לא הופיעו בטקסטים הרשמיים של מרצ ונבחריה. לכל היותר – "מצור" או "משבר הומניטרי". נוח יותר לדבר על ״הסלמה״ ועל ״מעגל דמים״. בשבוע בו הגישה הצעת חוק להכרה בג׳נוסייד בעם הארמני, לא הצליחה זנדברג להשמיע משהו על ההרג ההמוני ממש מעבר לגדר. מדבריה עלתה תמונה סימטרית של ״הסלמה״ בין שני צדדים, כאילו אין כובש ונכבש, מדינה מדכאת ועם מדוכא. כלל לא מפתיע שבאותו שבוע (10.5) השתתפה זנדברג, בכנס הרצליה והצהירה כי "בשאלות הגדולות שכרגע על הפרק, מרצ קרובה יותר מכל מפלגה אחרת לקונצנזוס של מערכת הביטחון".
מי שהעניק את הסיכום הטוב ביותר לגמגום הציוני בכל הנוגע לזכויותיהם של הפלסטינים להתקומם ולהפגין נגד הכיבוש היה ח"כ איתן כבל. הוא ביקש להשיל מהמחנה הציוני את הנטל הכבד של התנגדות לסיפוח. כבל, מנציגיה הבולטים של מפלגת העבודה, פרסם ב"הארץ" (25.5) מאמר בו קרא לחבריו "להתפכח". להתפכח ממה? לפי כבל – מנסיגה מהשטחים הכבושים, מפתרון שתי המדינות, מפירוק התנחלויות: "יש להגדיר כי גושי ההתיישבות יכללו את גוש עציון, מעלה אדומים, קרני שומרון, אריאל ובקעת הירדן. מדינת ישראל תחיל את החוק הישראלי במלואו על גושי ההתיישבות. אין סיבה מהותית שבגינה יוחל דין אחד על תושב גוש עציון ואחר על תושב חולון. כיום ממשלת ישראל קופאת על השמרים, ולא מאשרת תכניות מתאר ליישובי הגושים. כך לא ניתן לבסס את ההתיישבות בהם בצורה אחראית ורצינית".
זו איננה בחירה טקטית "רגילה", מהסוג המנחה את אנשי מפלגת העבודה בשנים האחרונות, כלומר פנייה לציבור הימני במטרה לשכנעו כי את מדיניות הימין שבשלטון תבצע דווקא מפלגת האופוזיציה טוב יותר. לא. זו קריאה לסגת מקונצנזוס שהצליח השמאל הרדיקלי לבסס באמצעות מאבק גם בקרב השמאל הציוני: נסיגה מהשטחים הכבושים במלואם והגדרת ההתנחלויות (גם ב"גושים") כגזל אדמות, וחשוב מכך – כמכשול עיקרי בדרך לשלום.
הדברים שאמרה יו״ר מרצ בכנס הרצליה (ר' לעיל) הם חרפה, כמובן. אבל ענייני כאן איננו "שיימינג". הימנעותה של מרצ מביטוי כלשהו של סולידריות עם הפלסטינים, הקרבנות של טרור המדינה, ומיצוי כל ההתנגשות הזאת כביטוי של ״הסלמה״ המזיקה ״לנו״ – גם כאשר ברור כי כוחות הביטחון, אלה שזנדברג מקפידה להדגיש את קרבת מרצ אל ראשיהם, הם המופקדים על הרג בדם קר ועל תעמולת זוועות נגד הקרבנות. הדברים הללו, כמו גם מאמרו של כבל, מצביעים על עניין אחד: ברגעי האמת של המאבק האנטי–קולוניאליסטי, השמאל הציוני, בדיוק כמו בימי האינתיפאדה השנייה, אינו מסוגל להיפרד מ"חברים לנשק".
ההזדהות עם הצבא ועם המתנחלים מפרידה בינינו, השמאל היהודי–ערבי, לבינם. אוי למי שמתפתה לוותר על הברית היהודית–ערבית, לא רק משום שזו מוסרית יותר, אלא מפני שהיא האופן היחיד לנצח: לא להיסחף, לאגור כוח, לגייס בני אדם למחנה התקווה. אחרי הכול, הרוגי עזה מצביעים לעבר הורגיהם ושואלים אותנו: עם מי אתם? ואנו משיבים: אנחנו עם המסוגלים להתנתק מהקולקטיב היורה במפגינים, אנו בוחרים להתנתק. כבל וזנדברג, תמצית השמאל הציוני, אינם מסוגלים לכך.
טליה קלינמן
