במונחי רווחה ציבורית, פוליטיקת הביזה בעידן הניאו–ליברלי היא אסון מתמשך. מדיניות זו גוזרת עלינו שוב ושוב תזוזה אחורה במקום התקדמות. זה לא מפתיע, שכן השיטה כולה מעוצבת לטובת שכבה זעומה של פוליטיקאים מושחתים ופושעי צווארון לבן.

נשיא מקסיקו החדשה אנדרס מנואל לופס אוברדור (צילום: לה חורנאדה)

מודל שלטוני זה אינו מנסה לשרת את צרכי ההמונים, אינו חושש לנקוט באלימות, וגם אינו מחויב בשקיפות או בפתיחות. המודל הפוליטי והכלכלי בעידן הניאו–ליברלי חותר להשגת מונופול על המנגנונים הביורוקרטיים ולהעביר משאבים וטובין ציבוריים לידיים פרטיות, תוך השמעת הטענה השקרית כי כך יושגו שגשוג וחלחול של ההון מטה.

התוצאה היא אי–שוויון כלכלי וחברתי מפלצתי. הקיטוב בין עשירים לעניים במקסיקו גדול לאין שיעור מהקיטוב במרבית מדינות העולם. ב-2015 היה אחראי העשירון העליון במקסיקו ל-64% מההכנסה הלאומית, והאחוזון העליון החזיק ביותר מחמישית (21%) מהעושר הלאומי. אי השוויון במקסיקו גדל והתרחב בעידן הניאו–ליברלי בשל מדיניות הפרטה חסרת מעצורים הגורמת לו לשגשג.

ביולי 1988, כאשר נתמנה קרלוס סלינס לנשיא מקסיקו בשל הונאה אלקטורלית, רק משפחה מקסיקנית אחת הופיעה ברשימת 140 האנשים העשירים בעולם של "פורבס". הייתה זו משפחת גרזה–סדה, שהונה הוערך אז ב-2 מיליארד דולר.

ב-1994, עת סיים סלינס את כהונתו, הצטרפו 24 מקסיקנים לרשימה. הונם נאמד ב-44 מיליארד דולר במצטבר. כמעט כולם החזיקו במכרות, בחברות לאומיות ורב–לאומיות ובבנקים – רובם נגזלו מאזרחי מקסיקו. ב-1988 דורגה מקסיקו במקום ה-26 במדד שיעור המיליארדרים במדינה; ב-1994 דורגה רביעית. הקדימו אותה רק ארה"ב, גרמניה ויפן.

ברור אפוא כי הפרטה איננה תרופת פלא, כפי שתומכיה סבורים. בשלב זה ראוי לשאול את כוהני הניאו–ליברליזם והנוהים אחריו: כיצד נהנתה מקסיקו מהפרטת מערכות התקשורת (הטלפונית, הסלולרית והאינטרנטית)? האם זה צירוף מקרים שמבחינת איכות ומחיר, מדורגת מקסיקו 70 בעולם (הרבה מתחת לחברות אחרות ב–OECD)?

איזו תועלת הפיקה המדינה מיצירת מונופול מופרט זה? הרוויחו רק מוטביו הישירים, שגזרו קופון וצברו הון עתק. מה הרווחנו מהפרטת חברת המכס ב-1995? עשרים שנה חלפו, והמשקיעים החיצוניים לא בנו קווי רכבת או נתיבי תעבורה חדשים. הם גובים כל סכום בו הם חושקים עבור שירותי הובלה.

כיצד נהנו אזרחי מקסיקו ממכירה של 240 מיליון דונם (כ-40% משטח המדינה) לבעלי הון למטרות כריית זהב, כסף ונחושת? כורים מקסיקנים משתכרים רק חלק 16 ממקביליהם בצפון אמריקה. חברות הכרייה הפרטיות גזלו מהמקסיקנים משאבי טבע בשיעור דומה לזה שהפיקה האימפריה הספרדית ב-300 שנות כיבוש. ומקומם מכך, עד לא מזמן היו חברות אלה פטורות ממס.

מדיניות ההפרטה ההרסנית לא הועילה כלל למדינה ולאזרחיה. הסטטיסטיקה מראה כי ב-30 השנים האחרונות לא השכלנו להתפתח. להיפך, במונחים של צמיחה כלכלית אנו מפגרים עתה אחרי מדינות עניות דוגמת האיטי.

קיפאון כלכלי ומכת אבטלה רחבת ממדים אילצו מיליוני מקסיקנים להגר או להתפרנס מהכלכלה הבלתי–פורמלית, ולעתים להסתמך על הפשע המאורגן. מחצית מהאוכלוסייה מועסקת בצורה מסוכנת בלא רשת ביטחון חברתי.

נטישת החקלאות, היעדר הזדמנויות תעסוקתיות וחינוכיות לנוער ואבטלה חריפה גרמו לחוסר ביטחון כללי ולאלימות המאיימים על מיליונים. כתב העת "מונדו אג'קטוביו" דיווח על יותר מ-175,000 מקרי רצח ועל כ-27,000 מקרי היעדרות במקסיקו בין 2006 ל-2015.

בלתי–הגיוני לחשוב כאילו אפשר לשים קץ לשחיתות באמצעות אותה גישה שכשלה פעם אחר פעם. ההיפך הוא הנכון: עד שנשכיל לבצע שינוי עמוק בשיטה הפוליטית והכלכלית, תמשיך מקסיקו בהידרדרותה. המצב הנוכחי איננו בר–קיימא, ואנו מתקרבים לנקודת התמוטטות מוחלטת.

הצורך להפיל את האוליגרכיה מעולם לא היה גדול יותר. אולם בשונה מהמהפכה המקסיקנית של 1910, שהופנתה כלפי המצביא פורפיריו דיאס, הפעם לא ננקוט באלימות. תהא זו מהפכה של מצפון, שתעורר ושתארגן את העם. ניפטר ממדיניות השחיתות והביזה, ונחלק את ההון אחרת.

במקום סדר יום ניאו–ליברלי, הפועל לטובת מתי–מעט, עלינו לייצר קונצנזוס חדש. עלינו להציג סדר יום הממרכז את הכנות ואת השקיפות כדרך חיים וממשל, ומחזיר את העושר החומרי, החברתי והמוסרי לאזרח המקסיקני. אל לנו לשכוח את דבריו של הכומר חוסה מריה מורלוס לפני מאתיים שנה: יש למגר את העוני, אך גם את העושר המופרז והבזבזני.

על ממשלתנו להבטיח כי המדינה הדמוקרטית תחלק את העושר באופן שוויוני, בכפוף להנחה כי יחס צודק לאזרחים אינו יכול להתקיים ללא גישה שוויונית אמתית. צדק – משמעו מתן יותר למי שיש ברשותו פחות.

אנדרס מנואל לופס אוברדור

אנדרס מנואל לופס אוברדור הוא נשיא מקסיקו החדש. הרשימה פורסמה

באתר "ג'בוקין" והיא תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב